מאת מוסי ג’רופי
הגב’ דינה בצלאל והגב’ מזל אמסלם, מנשות חב”ד ברחובות, משתפות בזיכרונות ילדות מרתקים מימי
מלחמת יום הכיפורים. חוויות מיוחדות ובלתי נשכחות מזווית ראיה של ילדות צעירות.
דינה בצלאל, משתפת בהתרגשות מהו יום הכיפורים שלא תשכח לעולם. היה זה בשנה בה פרצה מלחמת יום
הכיפורים. דינה, אז נערה צעירה בת שלוש- עשרה מבית מסורתי, למדה בפנימייה דתית לבנות בבני ברק. היא
מספרת ששנה קודם לכן, כבת “בת- מצוה”, צמה לראשונה בקושי רב ביום הכיפורים. בעקבות כך, כאשר
החלה תקופת החגים שנה לאחר מכן, חששה מאוד מן הצום הקרב “נכנסתי לפאניקה גדולה”. דינה ביקשה
שיאשרו לה להעביר את הצום בבית, בחיק משפחתה, אך הנהלת המוסד סירבה ולא עזרו תחנוניה והתערבות
הוריה. דבר אחד הסכימו כדי להקל עליה, “הבטיחו לי”, היא משחזרת, “שבכל זמן שארצה לנוח אוכל ללכת
לחדרי בפנימייה, זה אמנם קצת ניחם אותי אבל עדיין חשתי טרודה ולא ידעתי לשים את האצבע ממה בדיוק
אני חוששת”.
ביום כיפור בבוקר, כאשר יהודים רבים מילאו את בית הכנסת, פרשה דינה לחדרה בפנימייה, כפי שהובטחה,
ואפילו אישרו לחברתה לחדר להתלוות אליה. לאחר שפטפטו קצת בחדרן החלו השתיים להתארגן למנוחה
קצרה, כשלפתע נגלה לדינה חיזיון לא ברור. “ראיתי בעייני רוחי טנקים שועטים בחולות כמו במלחמה,” היא
אומרת בהתרגשות, “זה קרה בשניות, ממש כמו לראות סרט, כל כך מציאותי. מרוב בהלה התחלתי לצעוק
בהיסטריה. חברתי חשבה שאני הוזה, וגם אני לא יכולתי להסביר לעצמי מה קרה כאן. חשבתי שהקושי לצום
מתחיל להשפיע עלי לרעה “. לאחר שחברתה הרגיעה אותה והן נרדמו, הדמיון הפך למציאות ורעש מחריש
אוזניים הקפיץ אותן משנתן. “שמענו רעש מטוסים מעלינו ושוב התחלתי לצעוק לחברתי, אך היא שוב דחתה
את הפאניקה וטענה שזוהי מדינה חילונית ולא מופרך שיטוסו ביום כיפור”.
מאוחר יותר התחילו לזרום ידיעות עמומות על מלחמה שעומדת לפרוץ, על גיוס חיילים באמצע תפילה בבתי
כנסת שונים בעיר, ובאמת בסביבות השעה שתיים בצהריים נשמעה אזעקה שהבריחה את כולם למקלטים
בהיסטריה. ” זו הייתה שעת מנוחת צהרים לאחר שרוב המתפללים חזרו מבתי הכנסת “, משחזרת דינה את
רגעי האימה, “אני כאמור הייתי בחדרי בפנימייה. האזעקה תפסה אותנו לא מוכנים בכלל. אף אחד לא דמיין
שדבר כזה עומד לקרות, אף אחד לא הבין מה קרה, המדריכות לא הבינו מה עליהן לעשות, כאוס רציני. אבל
אני הרגשתי שאלוקים הכין אותי לכך, משהו בתוכי הרגיש”.
אווירת יום כיפור הפכה במהרה לאווירת מלחמה. התפילות לא המשיכו כרגיל, אף אחד לא הרגיש רעב ולא זכר
שהוא בעיצומו של יום כיפור. תחושת פחד פשטה בין כולם. “יום למחרת שחררו אותנו הביתה”.
הגב’ מזל אמסלם גם זוכרת את מאורעות מלחמת יום הכיפורים, אך בעיניים של ילדה בת שש. “אני זוכרת
שבסביבות השעה שתיים בצהריים נשמעה האזעקה הראשונה ומשפחתי יחד עם דיירים ועוברי אורח נוספים
רצו למקלט בבניין שלנו”, היא נזכרת, “דירתנו הייתה הכי קרובה למקלט ולכן אמי דאגה להוריד אוכל ושתייה
לאנשים שאכלסו את המקום ואני הבאתי איתי משחקים לילדים נוספים ששהו אתנו”. מזל מספרת שלמרות
אווירת הלחץ והבהלה ששררה במקום היא הייתה המומה ולא בכתה כשאר הילדים סביבה. “אני זוכרת שאחי
הקטן בכה בהיסטריה ואני בעיקר רצתי אחרי אמי לכל מקום שהלכה, היא דאגה לכולם מסביבה ואני ניסיתי
להיות בקרבתה תמיד”.
מזל מתארת את אימה כשאישה בעלת חסדים רבים והכנסת אורחים גדולה. “באופן כללי ביתנו היה פתוח
תמיד. עד היום אמי היא “האמא” של הבניין, ידוע שבכל עניין אפשר לפנות אליה”. באותו יום כיפור, עוד לפני
שאנשים ירדו למקלטים אימה פתחה את ביתה בפני אנשים רבים ודאגה להרגיע אותם ולתת להם אוכל ושתיה.
היא נזכרת שהיו מספר נשים בהריון, שמההלם פשוט התעלפו ואימה יחד עם שכנים נוספים עזרה להביא אותן
למקלט ולטפל בהן.
לאחר ששהו זמן מה במקלט, מזל הקטנה עלתה לביתה להביא משחק כלשהו ונתקלה באביה שהתארגן
ליציאה. כאשר שאלה אותו לפשר הדבר ענה לה שהוא הולך עכשיו ותיכף ישוב. אביה שהיה אז מילואימניק
גויס כמו רבים באותו יום. “בתחילה לא ידעתי שהוא הולך לצבא,” היא משחזרת את רגעי הפרידה, “ראיתי ג’יפ
שמחכה לקחת אותו, הוא חיבק אותי ונסע. אמי מיד קראה לי לעזור לה במקלט כדי להסיח את דעתי מהעניין”.
רק מאוחר יותר, כאשר המצב נרגע, ומזל התעניינה מדוע אביה עדיין לא חזר, הסבירו לה שבעקבות המלחמה
הוא נלקח לצבא. “רק אז הבנתי את גודל העניין והתחלתי לבכות, בייחוד שזה היה כבר בלילה, לאחר שעות
שהוא נעדר מהבית”.
יופ כיפור, מטבעו, מטיל אימה ויראה על כולם, אך רמות הפחד באותה שנה התעצמו לנוכח העובדה שבעיצומו
של יום כה נעלה פורצת מלחמה. מזלף כילדה, זוכרת את המשפחות הדתיות ששהו איתם במקלט “הם קראו
תהילים ופחות התערבבו עם ההמולה סביב. היו שפרצו בצעקות על עצם המלחמה בעיצומו של יום כה נעלה”.
אך למרות תחושות הפחד, עבור הילדים הייתה זו מן חוויה, אירוע לא שגרתי. ” הילדים שהיו בגילי נהנו
מהאווירה החמימה והמלוכדת, אפילו שרובם הבינו את המצב. ייאמר לזכות הוריי שמאוד תרמו לאווירה זו בכך
שדאגו להוריד את הלחץ מהילדים על ידי משחקים שיגרמו להם קצת רוגע. באופן אישי, אחד הדברים שלקחתי
מהסיטואציה הזו הוא עניין האחדות, שלצערנו, מוכר ממצבים כאלה”.
דינה ומזל מוסיפות לשתף אותנו בזיכרונות ילדות נוספים מימי כיפור מידי שנה בחיק משפחתן ובהכנות ליום
זה: דינה, שלדבריה, כמשפחה מסורתית, פחות הבינו את גודל היום הקדוש, היו הנהגות קבועות בביתם
לקראת יום זה. בערב יום הכיפורים הייתה אימה משקיעה רבות בהכנת סעודות “אמי דאגה שנאכל כמו שצריך
לפני הצום”. וביום הכיפורים עצמו, אז היה אביה יוצא לבית הכנסת ולא חוזר “הוא הקפיד לשהות בבית
הכנסת כל אותו היום. ואחיי היו חוזרים הביתה בהפסקות שבין התפילות”. היא מוסיפה שתמיד השתדלה
להיות לעזר לאימה כדי לא להקשות עליה, בכך ששמרה על אחיה הקטנים.
גם בני משפחתה של מזל שאמנם לא נמנו על שומרי התורה והמצוות, את יום הכיפורים הקפידו לשמור
כהלכתו והתכוננו אליו כמו שצריך. “מספר ימים קודם לכן, הייתה אמי לוקחת אותנו יחד אתה, כדי לקנות
מצרכים ולחלק אותם למשפחות נזקקות בשכונה- מנהג שהייתה עושה לא רק ביום כיפור. בנוסף, תמיד בערב
יום הכיפורים הייתה לוקחת אותנו לבית הכנסת, בו דודי שימש כגבאי, והיינו עורכים שם כפרות. ובבית אווירת
יום הכיפורים הייתה מורגשת מאוד. כולנו צמנו ביום זה ונהגנו, כמובן, לערוך סעודה מפסקת. ובצאת הצום”,
היא מוסיפה, “היה הרגל קבוע שאת הצום שוברים עם מיץ הרימונים שהייתה אמי מכינה מראש, הלימונדה
ועוגות הדבש המיוחדות שלה”. מזל מעידה על עצמה, שעל ה”מנהג” הזה היא לא מוותרת, ומקיימת אותו גם
היא בביתה, כיום.