רעיון מעובד משיחת הרבי לפרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך.
פעם הייתה הנשמה שלנו כמו שבט, היום אנחנו כמו מטה. מה יותר קשה? בכתבה המלאה…
במקור שלנו אנחנו שבטים… אבל רוב הזמן יותר מרגישים את המטות.
שבטים, מטות, שניהם הם ענפים. ובעמנו, שבטי ישראל מכונים לפעמים מטות. מה ההבדל?
השבט הוא ענף רך, שעודו מחובר לאילן, ואילו המטה הוא ענף כרות, מקל קשה וחזק.
פעם, לפני שירדנו לעולם, היו נשמותינו מחוברות למקורן, דבוקות בקדוש ברוך הוא.
אחרי ירידת הנשמה, לתוך גוף גשמי, חומרי, הנשמה דומה למטה, ענף שנכרת ונפרד.
החיבור למקור לא מורגש, לא גלוי. הגוף והנפש הבהמית עובדים חזק כדי להסתיר את הקשר הזה, ועלולים
ליצור תחושת נתק מהקדוש ברוך הוא.
אבל דווקא במצב הנמוך הזה, הירוד, המרוחק, מתגלים כוחות, מתעורר חוזק פנימי.
כנשמה המחוברת למקור חיותה האלוקי, לפני הירידה, היא הייתה כמו שבט, ענף רך וחלש.
דווקא המרחק הגדול, הקשיים ופיתויי היצר – הם שמעוררים את ה’מטה’, התוקף והנחישות שלא באו לידי
ביטוי קודם לכן.
זו המשמעות של ירידת הנשמה לעולם, ירידה לצורך עלייה.
מתוך הניסיון – מתעלה הנשמה, מעומק הירידה – מגיעה הקשר עם הקדוש ברוך לעומק עוצמתי לאין ערוך.
וגם כאן, בתוך העולם, יש תקופות של ‘שבט’ ותקופות של ‘מטה’.
בזמן בית-המקדש, כאשר אור ה’ האיר בגלוי, ללא הסתר פנים, היה הקשר בין נשמות ישראל לקדוש ברוך הוא
מוחשי, כמו השבט המחובר.
לאחר החורבן, באפלת הגלות, חושך כפול ומכופל, זהו מצב של ‘מטה’.
זה הזמן לעמוד בתוקף, איתנים מול מכשולים, ולגלות את הכוחות הפנימיים במסירות נפש.
פרשת מטות נקראת בימי ‘בין המצרים’, ורומזת על מטרתם של ימים אלה:
מתוך הצער, הייסורים, מתחתית הירידה – לחשוף את ה’מטה’ שבנשמה, ולהגיע אל היעד, תכלית החורבן
והגלות – העלייה הגדולה של הגאולה האמיתית והשלמה.
(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יח, עמ’ 382)
