רגע לפני כינוס השלוחים העולמי, שוחחתי עם שלוש שליחות יקרות ממקומות שונים ברחבי העולם: אפרת מזרחי ממילאנו שבאיטליה, חנה קריצ’בסקי מאופה שברוסיה ורוחי אשכנזי מבנגקוק שבתאילנד, שמשתפות ברגעים משמעותיים מחיי השליחות ומעניקות זווית ראיה שונה כאימהות וכשליחות, על החוויות המעצימות שהובילו לשנות את התפיסה, האתגרים בגידול הילדים שפרחו מוקדם מהקן והקשר איתם שנעשה בשלט רחוק. ראיון ממבט אישי ועמוק.
חנה קריצ’בסקי, שליחה בעיר אופה שברוסיה, כמעט שמונה- עשרה שנה, מתארת את הרגע המכונן שחוותה כתהליך של שינוי תודעתי,
מהפך מחשבתי, שגרם לה לשנות את הגישה באופי השליחות. “בתחילת השליחות שלנו פה,” היא מספרת, “השקעתי המון אנרגיה
בהפקת אירועי נשים גדולים ומפוארים. הגענו לקהילה שלא ידעה דבר על יהדות והשקענו הרבה במעטפת החיצונית ומעט מאוד בתוכן.
ובשלב כלשהו הבנתי שלמרות המאמץ, התוצאה פחות אפקטיבית. ולכן התחלתי להשקיע יותר בשיעורי תורה – בהכנה ובתוכן. וניתן לומר
שאם לאירועי נשים היו מגיעות שבעים נשים ולשיעור תורה חמש –שש, חל שינוי. עשיתי את הסוויץ’ במח, שאפשר ומותר לדבר איתם על
תורה ומצוות, לעלות רף ולא להישאר ברמת ‘הבה נגילה’- שמסמלת את המסורת הקלילה ורק משייכת אותך לעם היהודי. וברגע שעשיתי
את השינוי בחשיבה, לא פחדתי מתגובות של אנשים והרגשתי מספיק בטוחה בעצמי שהם כלים לשמוע ולקבל. ובנוסף, השפה שלי נהייתה
מספיק טובה בשביל לעמוד ולדבר דברי תורה מול אנשים אינטלקטואלים. כיום, בעקבות השינוי, ההשקעה המרבית שלי ממוקדת בשיעורי
תורה ובקשר האישי שפיתחתי עם אנשי הקהילה באמצעים שונים, פחות באירועים נוצצים. כמובן שאני עדיין עושה אירועי נשים, אבל לא
באותה תדירות כמו בעבר”.
השינוי התודעתי שאת מתארת הגיע לאחר אירוע ספציפי או שמדובר בתהליך?
“כל זה כמובן היה תהליך שעברתי. הבנתי שאם אנחנו רוצים להוביל אנשים לשינוי אמיתי זה לא יוכל לבוא רק דרך מסיבות, אלא יש צורך
להנגיש את היהדות האוריגינלית, חובה להגיע לעמקות. בהתחלה זה היה קשה, הייתי צריכה להיות בנויה לזה”.
את לא חושבת שלעיתים דווקא החיצוניות קוראת לאנשים שרחוקים מדת וממילא התוכן חודר?
“מאחר שככה התחלנו- הרבה מאוד חיצוניות ומעט מאוד תוכן יהדותי- ראינו שקהל גדול מהמשתתפים נשאר רק בשלב החיצוניות. לא
קרה הרבה מעבר. מצדי השקעתי אלף אחוז ולא ראיתי שזה מוביל לשינוי תודעתי, מהותי. לא ראינו שאנשים התחילו בגלל האירועים
להגיע יותר לבית הכנסת, לשנות את אורח חייהם או לקבל על עצמם אפילו מצווה קטנטונת. אני בטוחה שזה הוסיף משהו, אין ספק, עצם
העובדה שהם באים מידי פעם לבית כנסת או לאירוע יהודי זה כבר חשוב, אבל מבחינתי להשקיע בתוכן, זו הייתה עליית מדרגה”.
היא משתפת במקרה הממחיש את תוצאת השינוי בהוספת ה”עזות דקדושה”: “בשיעור תורה, שמסרתי לפני כשבוע, לימדתי על ‘שמע
ישראל’ . אחת ממשתתפות השיעור שהגיעה לבית הכנסת בשבת ניגשה אלי ואמרה לי שמאז השיעור היא קוראת את ‘התפילה הזו’ בכל
ערב. זה משהו שבעבר לא העזתי ללמד, חששתי מתפקיד “הרבנית” שבאה להכתיב מה לעשות. האופן בו העברתי את המסרים היה יותר
בנחמדות ובנושאים קלילים- שיכירו את החגים וכדומה, לא מעבר. וכיום נשים מגיעות והן רוצות לשמוע, הן כלים להכיל. ובאמת, ניתן לומר
שרואים תוצאות. בוודאי שכל אחד עושה את השינוי הקטן, את הצעד שלו, לפי יכולתו. ודווקא זה מדרבן אותנו מאוד להמשיך ולהשקיע”.
רגע מכונן נוסף, מבחינה טכנית יותר, היה כאשר הקימו את בניין בית חב”ד החדש שלהם. “כשהגענו לפה לא היה מקום מסודר
לפעילות יהודית. בחודשים הראשונים בית הכנסת היה אצלנו בבית, דירת שני חדרים בקומה 17. ורק לקראת החגים הקמנו בית כנסת
בקומת מרתף בבניין כלשהו, בשטח של 100 מטר בערך. שיפצנו אותו וכבר הרגשנו בני מלכים. בשנת תשס”ז בנינו את הבניין החדש
שמשתרע על שטח גדול ונראה מכובד מאוד, וזו הייתה קפיצת המדרגה הרצינית שגרמה לנו, כמובן, ולכל יהודי המקום לגאווה יהודית
גדולה. פתאום יהודי לא מתבייש ביהדותו, יהודי מתגאה ללכת לבית הכנסת. זה נתן פוש גדול. ובאופן כללי, לתושבי המקום, נהייתה
הסתכלות שונה על היהודים בעיר. אנחנו גרים ברפובליקה מוסלמית וניתן לומר שהיחס ליהודים מאוד מכבד. מרוב שהבניין נראה מפואר
היו מוסלמים שהגיעו אלינו לעשות אירועים”.
גם דודתי, אפרת מזרחי, שליחה במילאנו שבאיטליה כשבע- עשרה שנים, משתפת ברגע מכונן מחיי השליחות, שאצלה דווקא התחיל באירוע ספציפי.
“מאז שהתחלנו את השליחות, נהגנו מידי שנה באוגוסט, להגיע לארץ. באחת מהשנים הראשונות, הגיעו אלינו מידי שבת קבוצה מגובשת מאוד של סטודנטים ישראלים. כשהודענו להם שאנחנו טסים לארץ הם התאכזבו מאוד שבתקופה זו לא יהיה מי שידאג להם לסעודות שבת. אך מאחר שהיינו כל כך קשורים אליהם, בעלי העלה רעיון שאנחנו נדאג להכין את כל השבת עבורם, אם מישהו מהם יהיה מוכן להציע את הבית שלו לסעודות. ובאמת, זוג סטודנטים הציע את ביתם ואנחנו הכנו להם הכל- מאוכל מבושל עד ברכונים, כיפות וכיסוי לחלות. אפילו דאגנו שהסטודנט הדתי מבניהם יכין דבר תורה. כשחזרנו לאיטליה וכמובן, שאלנו איך עברה עליהם השבת, הם בין היתר אמרו שהבחור היה כמו בעלי והבחורה הייתה כמוני. ההקבלה בין בעלי והבחור הייתה מובנת לי- קידוש, דבר תורה- אבל במה הבחורה הייתה דומה לי? וכששאלתי הם סיפרו שהיא לבשה בגדים רחבים. זה הצחיק אותי מאוד. אבל מאז הבנתי שבעצם הנוכחות שלנו פה, הם מסתכלים על כל דבר קטן, הם לומדים מזה. אז עוד לפני ההשפעה בענייני תורה ומצות מאוד חשובה הנראות וצורת ההתנהגות שלנו.
לעיתים יוצא לי לשמוע מסטודנטיות הערות, ישירות ועקיפות, שמביעות הערכה על האופן בו אנו מנהלים את חיינו. לצערי, לרבים
מהסטודנטים, חיי משפחה תקינים הם לא דבר מובן מאליו. וכשהם אצלנו, הם חשים את הרוגע בבית, רואים כיצד מגדלים ילדים בנחת, והם מעריכים מאוד ואומרים שאנחנו הדוגמא שלהם למשפחה. זה בהחלט מבטא את דברי הרבי בעניין ההשפעה- שחוץ מפעולות ומעשים בענייני תורה ומצוות, שמה שיוצא מהם זה עוד משהו, לעיתים ההשפעה פועלת על הרבה מעבר”.
“מקרה דומה היה באחת השבתות שנסענו ל’שבתון’ בהרים עם קבוצת סטודנטים. בערב שבת, בסעודה, בעלי שהיה עייף מאוד מכל
ההכנות והעומס לקראת השבת, נרדם. ניגשתי אליו בעדינות כדי להעיר אותו- פעולה שלא דורשת חשיבה מרובה, אבל מסתבר שגם פה הייתה השפעה- אחרי השבת ניגשה אלי אחת מהסטודנטיות ואמרה שהיא מאוד התפעלה מהאופן שפניתי לבעלי וכהגדרתה: ‘בצורה כל כך מנומסת ורגועה’. הם כל הזמן מסתכלים ובוחנים אותנו. האחריות היא יום- יומית. אנו מודל לכל דבר”.
גם רוחי אשכנזי, שליחה בבנגקוק שבתאילנד, כבר שבע עשרה שנה, משתפת ברגע המכונן שלה אותו חוותה גם היא בתהליך, מכורח המציאות בחיי השליחות: “אף פעם לא חשבתי שאהיה מסוגלת למסור שיעור תורני מול נשים, אבל תפקידי כשליחה מחייב אותי. פעם אחר פעם אני מוצאת את עצמי עומדת בפני קהל ומעבירה תכנים ועם הזמן תחושות הלחץ, המתח ואי היכולת יורדות ומתפוגגות. זהו תהליך, סוג של אימון. ואני נוכחת לראות שזה עושה טוב לי ולקהל שרוצה להבין, להקשיב וללמוד דברים חדשים”.
“בשליחות, כל אירוע פרטי הופך לאירוע קהילתי” היא מסבירה, “באירועים משפחתיים ובימי הולדת, אפילו שלנו, השליחות, ניתנת לנו
ההזדמנות לפנות לקהל באופן המתקבל. הציבור מתייחס לאירוע פרטי כאל אירוע חברתי, קרוב יותר ופחות מאיים. רק לפני מספר חודשים חגגנו בת מצווה לביתי באירוע מיוחד, שעשה קידוש ה’ עצום. הגיעו נשים רבות מהקהילה. וגם אז, כמו תמיד, נדרש מאתנו לחשוב על התוכן שאנו יוצקים לאירוע. ובסופו של דבר, ישנה תחושה טובה לנו, השליחות, ולנשים מהקהילה שמרגישות מאוחדות ומגובשות”.
מהיכן נובע הפחד שאת מתארת?
“גם פחד קהל, אני לא רגילה לנאום, ובפרט כשמדובר בשיעורי תורה. איך אני יכולה?! לא לכולם יש את האומץ והביטחון. אבל עם השנים המציאות הביאה אותי לגלות כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, וכיום אני יכולה להעיד שיותר זורם לי למסור שיעור. כבר מספר שנים, שאני ושליחה נוספת, מוסרות שיעורי תורה לנשים באחת מהשכונות היוקרתיות הרחוקות, שמכילה כמות מכובדת של משפחות ישראליות. יצרנו עם נשות המקום קשר חברי וידידותי מאוד טוב. השליחה שאיתי מוסרת שיעור תניא ואני מוסרת שיעורים בעיקר לקראת החגים, כדי להכניס אותן קצת לאווירה וללמד אותן על מהות החג”.
“כיום, אני רואה זאת כמוטו. אם הגעתי עד לתאילנד, מקום כל כך רחוק וגשמי, אין מקום לחששות והפחדים, להיפך, נדרש ממני להפיץ כמה שיותר יהדות וליצור כמה שיותר קשרים עם אנשים, עם קהל. ניתן להגיע לזה אפילו דרך אירוח בסעודות שבת באווירה משפחתית עם אוכל ביתי וטעים, אגב שמיעת דבר תורה מבעלי, וסיפורים של הילדים ממה שלמדו בשבוע החולף. וכשהכול נעשה מתוך אווירה נעימה ופחות רשמית נוצר קשר אישי ויכולת רבה להשפיע”.
רבים מילדי השלוחים בחו”ל נאלצים בגיל צעיר, לעיתים צעיר מידי, לעזוב את החממה הביתית לטובת קירבה למקום לימודים
חב”די. גם ילדיהם המתבגרים של חנה, אפרת ורוחי נמצאים מחוץ לבית מספר שנים לא מבוטל. שאלתי אותן כיצד הן מצליחות
לשמור על קשר חם וישיר עם ילדיהן בשלט רחוק?
חנה ששלחה לארץ שלושה מילדיה מספרת שבשנים הראשונות מיד לאחר שהרדימה את ילדיה בבית, הייתה מתפנה לסבב טלפונים
לילדיה בארץ, סבב שארך כשעתיים. “זה היה אתגר עבורי. בייחוד שמדובר בשעות שונות ביננו, הם היו מתפנים כשברוסיה כבר מאוחר בלילה. בתחילה, עם הקושי לעזוב את הבית, הצורך בשיחות היה הרבה יותר גדול. אפשר לומר שעם השנים הצורך ב’שיחות נפש עם אמא’ פוחת, כי מטבע הדברים לילדים המתבגרים נוצרים יחסים קרובים גם עם חבריהם. בכל אופן, סיפקנו לכל אחד מילדנו את האמצעים לשמירת קשר ישיר, שתהיה להם זמינות מלאה. חשוב לתת לילד את הביטחון שהוא תמיד יכול להתקשר. שהוא לא מוגבל מהבחינה הזו”.
גם שלושה מילדיה הבוגרים של רוחי נמצאים רחוק מהבית. בנה הגדול נמצא השנה ב’קבוצה’ בניו יורק, ובארץ נמצאים הבת
שלומדת במכלל ובן נוסף שלומד בישיבה. “הבת כבר שנה חמישית מחוץ לבית והבן הגדול שנה שמינית. הקשר איתם מתבטא בעיקר
בשיחות טלפון שאנחנו מנהלים. עם הבת אני ממש בקשר יום-יומי, לעומת הבנים שקצת יותר קשה לתפוס אותם כי צריך להספיק את זמני ההפסקות בישיבה. חשוב לי מאוד שלא יעברו יומיים בלי לדבר איתם. גם לפני שבת, חובה לאחל ‘שבת שלום’, אנחנו מאוד מקפידים לדבר קצת. הבדלי השעות ביננו מאוד מקשים כי כשאצלם ערב אצלנו כבר אמצע הלילה וכשאצלם הפסקה אנחנו בהתארגנות ערב. היו זמנים שהייתי עושה לעצמי תזכורות בפלאפון כשאצלם זמן ההפסקות כדי שלא יעבור יום בלי להתקשר”.
“כיום,” היא ממשיכה, “בעזרת התקשורת הנגישה, כשיש אפילו שיחות ווידאו בוואטסאפ, אפשרי להכניס את הילדים לאווירה בכל מיני
אירועים. זה מגיע לרמה שאפילו בסליחות, כשבעלי מחזן, אני עומדת עם הפלאפון מעבירה להם את המראות בלייב. ואפילו בימי שישי אנחנו נוהגים מידי פעם ‘לשדר’ להם מהמטבח את ההכנות לשבת. אם הרבי אמר לקחת את הטכנולוגיה ולהשתמש בה לטוב, אז אנחנו
בהחלט נעזרים בה המון בחיי השליחות”.
אפרת: “יש לי שני בנים שלומדים בישיבות בארץ ודאגנו שיהיו להם אמצעי תקשורת זמינים. אני משתדלת לשוחח איתם לפחות פעם
ביומיים- שלושה, אך לעיתים הצורך להיות עקביים בזה מאתגר. למרות המרחק, ניתן לשמוע בקול שלהם איך הם מרגישים ומה עובר
עליהם. וכשהכול עובר ‘חלק’ אני מתפללת שבאמת זה טוב כמו שזה נשמע. ברוך ה’, בגלל שיש משפחה סביבם אנחנו שומעים גם מהם בעקיפין אמנם. וכמובן, אנחנו בקשר עם ההנהלה על בסיס קבוע. ובמקרה, ובאמת יש קושי מסוים, חוץ מהמעשים שתלויים בנו, אנחנו פשוט מתפללים. יש ימים שאני תופסת את עצמי יותר עם הסידור והתהילים”.
קורה לכן לפעמים שאתן לא מצליחות להגיע לשוחח עם הילדים מספר ימים והמצפון מתחיל לדגדג?
חנה: “בהחלט. לפעמים כשיש הבדל גדול בשעות, בזמן שמזיזים את השעון, ונוצר מצב שבארץ רק משתחררים מבית הספר ואצלנו כבר
מאוחר מאוד בלילה, אני לא תמיד מסוגלת לנהל שיחה. כמובן, שאני לא רוצה לדבר רק טכנית, אלא להיות בתפקיד האמא המכילה
והמקשיבה, וכך, לפעמים אני מוצאת את עצמי לא מדברת איתם במשך יומיים- שלושה וזה מתסכל, אבל אנו מודעים לכך שזה חלק
משגרת חיינו”.
אפרת: “קורה, אנחנו בני אדם. פעם ביומיים אנחנו מקפידים לדבר, אבל זה מאוד קשה כי הם לא תמיד זמינים בשעות שאני פנויה, בגלל שעות ההפסקה הקצובות בישיבה. זה גם תלוי מאוד באיזה סוג של ילד מדובר” היא מדייקת, “יש ילד שאת צריכה לרדוף אחריו כדי ליצור את הקשר אתו, ויש ילד שצורך את הקשר הרבה יותר. השיחות האלה חשובות לו. באופן כללי, חשוב מאוד לשמור על קשר רציף כדי שיהיו נושאי שיחה עמוקים. וגם אם נדרש מאתנו לטפל בעניין כלשהו, ומהעומס לא הצלחנו להגיע לזה או שכחנו, אנחנו משתדלים לטפל בעניין ברגע הראשון שמתאפשר”.
רוחי: “עם הבנים לפעמים יוצא, שאני לא מצליחה להגיע לשיחות טלפון בתדירות הרצויה. אני שמה לב, שככל שהם גדלים, הם פחות
צריכים את הקשר ההדוק ואת השיחות היום יומיות, ומסתפקים בשיחה פעם ביומיים ויותר”.
מעבר לקשר טלפוני, אתן בוודאי מתראות עם הילדים במהלך השנה, באיזו תדירות מדובר?
חנה: “צריך לעשות מאמץ להביא אותם הביתה כמה שיותר, לפחות פעמיים- שלוש בשנה כמו בחגי תשרי, חנוכה ופסח. זה צורך הכרחי בשנים הראשונות במיוחד. וכן, לעשות מאמץ להגיע לארץ ליותר גיחות, עד כמה שמתאפשר. אני מגיעה לארץ בדרך- כלל בקיץ, ולרוב קורה שיש לנו אירוע משפחתי שמספק לנו עוד סיבה לקפוץ במהלך השנה. וכשבעלי מגיע לארץ לעניין כלשהו, הוא משתדל להאריך את השהות לעוד יום אחד אפילו כדי להיות איתם, דבר שלא תמיד פשוט עבורנו”.
אפרת: “לרוב, אנחנו מתראים בקפיצות שלנו לארץ, במקרה שיש לנו אירוע או כשבעלי צריך להגיע למטרה מסוימת. אפילו מציאת כרטיס זול למספר ימים, מספקת הזדמנות עבור בעלי לנסוע אליהם, ואני תמיד שמחה על כך. כמובן, שגם הם מגיעים הביתה, בדרך כלל בחגים, לפחות פעמיים במהלך השנה. זהו זמן האיכות שלהם עם אחיהם הקטנים, שלצערי, לא מרגישים אחד את השני הרבה. לחזור הביתה עבורם זה סוג של פורקן, יש להם את המקום שלהם, אחרי חוסר הפרטיות שהם חשים בישיבות ואפילו באירוח אצל המשפחה, אין תחליף לבית. לכן, אנחנו משתדלים לעשות להם כיף בזמן שהותם הקצר, שיזכרו תמיד שהבית הוא מקום טוב עבורם, כאן מקבלים אותם כמו שהם. וחשוב לשמור על אווירה טובה- שיהיה להם כיף לחזור הביתה. בעיקר משום שכאמור הם מגיעים בעיקר בתקופות העומס והאירוח ולא תמיד הראש עובד על המתכונת הזו, לכן, נדרשת מאתנו תשומת לב גדולה”.
לעומת חנה ואפרת, שנמצאות בקרבה לארץ, באופן יחסי, עבור רוחי הסיפור קצת שונה. זמן הטיסה מתאילנד לישראל הוא עשר
שעות, וזה במקרה שמדובר בטיסה ישירה. ומאחר וזה זמן, זה גם כסף.
רוחי: “לעומת שליחים שעבורם לטוס לארץ, מדובר בגיחה קצרצרה, עבורנו העסק מורכב יותר. גם בגלל המרחק וגם משום שהטיסות
יקרות. למרות זאת, מינימום פעמיים בשנה, הילדים מגיעים הביתה. לרוב, הם מגיעים לפסח ולחגי תשרי. בשנים הראשונות שלהם מחוץ לבית, כשהם היו קטנים יחסית והרגשנו שהגעגועים גדולים הבאנו אותם גם לחנוכה, זה היה חשוב. ובנוסף, הייתי קופצת אליהם לשבוע בחורף, בתקופה הארוכה שבין החגים לפסח. לא מדובר במותרות”, היא מדגישה, “הנסיעות הללו הכרחיות עבור הילדים. ומידי שנה היו מתווספות לנו סיבות שונות שהביאו אותנו ארצה, לרוב בעלי זוכה לקפוץ לארץ, אז יוצא לו לראות אותם”.