שווה לה. אבל גם שונה | רעיון לפרשת חיי שרה

רעיון מעובד משיחת הרבי לפרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך.

מאה שנה. עשרים שנה. שבע שנים. שני חיי שרה.
למה התורה חוזרת ושונה את ה’שנה’? מדוע הכפילות, במקום לומר בקצרה “מאה ועשרים ושבע שנים”?

כי לשרה אמנו היו חיים שווים. שווים לטובה.
בגיל מאה היא הייתה כעלמה תמה בת עשרים, שעדיין לא מחויבת בעונש, טרם חטא.
בגיל עשרים היא הייתה כילדה חיננית ויפה בת שבע.
השלבים השונים כל כך מתמצים בתיאור כולל ומשווה: “שני חיי שרה”.
ובכל זאת. הפסוק כן מספר על תקופות שונות. שלבים שונים בחיים, שגם אם יש השוואה ביניהם, היא בכ’ הדמיון בלבד.
כי אינה דומה התקופה של עד גיל עשרים, בה שרה כלל לא הייתה בגדר ברת-עונשים, לתקופה בה היא נכללת בחיובי עונשים, אף כי בפועל כלל לא חטאה.
ואינה דומה אישה בת עשרים, רעננה ומלאת חן ככל שתהיה, לילדה רכה בת שבע.
וגם אי אפשר לומר שכל השנים היו ממש אותו הדבר, שוות, כמו קו ישר וסטטי.
שרה עצמה מעידה על ירידה פיזית– “אחרי בלותי” היא אומרת, מדגישה את זקנותה.
וגם בעניין החטא התורה מספרת על אירועים שבדרגתה של שרה הצדקת, הריהם ירידות ומעין חטא: “ותצחק שרה”, “ותכחש שרה”.
במאה ועשרים ושבע השנים הללו קרו הרבה דברים. בגשמיות, ברוחניות. והם הותירו רושם, אם חיצוני, אם פנימי.
איך אפשר לתת לעשרות השנים כותרת אחת: שוות?
התשובה טמונה במילה המתארת את השוויון. שוות – לטובה.
כן, ניסיונות החיים ומרוץ הזמנים נתנו את אותותיהם, השנים שינו, ורישומם של השינויים נחרת בגוף ובנפש.
היו ירידות – אבל גם הירידות הללו היו “לטובה”.
כי ההתמודדות עם הירידה היא חלק מהפאזל של כוונת הבריאה, היא משלימה את התכלית. יש בה מעלה – גם היא לטובה. גם הירידה חדורה באותה נקודה של מילוי רצון ה’, בדיוק כמו העליה.
תיאור שנותיה של שרה מגלם בחובו שני קווים –
קו של שוויון, קו אחד ואחיד, שתוחם בחובו הכול, כיחידה אחת,
וקו אחר, פרטני, שמתייחס לדרגות ולשלבים שונים, מטפס וגם יורד, אך גם הקו הזה מקיף וכולל את התחנות השונות במסלול אחד, לתכלית אחת, ”לטובה”.
וגם אנחנו נדרשים לשלב בין שני הקווים.
בחיינו, חיי שרה, חיי מושקא, חיי חני וחיי מיכל, חיי שפרה וחיי כל אחת ואחת –
עלינו לשזור את הקו האחד, בו הכול שווה, קו של קבלת עול. זה קו שמקיף את כל המצוות, את כל התחנות בחיים, בלי להתחלק לפרטים, לגדרים או לנסיבות,
ואליו יש לחבר את הקו המתפתל בין התחנות. קו שבו יש ‘גיל שבע’ ו’גיל עשרים’ ו’גיל מאה’, ולכל מצווה ומצווה יש את הכוונה המיוחדת לה, ולכל תחנה בחיים ההתמודדות המתאימה,
וכשהקווים נטווים יחדיו, כל גיל, כל ניסיון, וכל ירידה – שווים לטובה.
וכך נרקמת הדירה בתחתונים, לה הקב”ה נתאווה.

(מעובד על פי לקוטי שיחות כרך ה, עמ’ 352)