יא במרחשוון – יום פטירתה של רחל אמנו

חודש שלם ללא חופש, ללא חג. התלמידים רוטנים, גם המורות מחכות לאיזו אתנחתא. רחל אמנו, דאגה לנו. היא נפטרה בי”א במר חשוון ולנו – הנשים יש אל מי לפנות. המונים נוסעים להתפלל על קיברה, לבקש, אנחנו מרגישים כמו בנים לאמא רחל. מתרפקים על קיברה, מבקשים וגם נענים, לא פלא שרבות הן הנשים שנוסעות.
עד תקופת בית שני היה יישוב יהודי במקום, אחר כך השתלטו הנוצרים על הקבר ועל כל הסביבה, כך שלא היה מקום ליהודים להתגורר שם. אלפים רבים היו באים להתפלל למרות שבעיר בית לחם עצמה גרו פורעים ושונאים שניסו לתקוף את היהודים ולשנות את אופי הסביבה.
הגב’ יהודית מונטיפיורי, אשתו של הנגיד הידוע משה מונטיפיורי, נקשרה מאד למקום ודאגה לשפץ אותו, לשים שער בכניסה ולמנות שומרים שישמרו על חלקת הקבר.
במלחמת השחרור נפל המקום לידיהם של הערבים למשך תשע עשרה שנים. במלחמת ששת הימים שוב חזר אלינו הקבר בניסי שמים, כי הממשלה כלל לא התכוננה לשחרר אותו. כשהגיעו לשם החיילים קיבלו אותם הערבים בדגלים לבנים, והם בקושי זיהו את המתחם. הערבים דאגו לשנות את כל הסביבה.
מאז, למרות שהממשלה לא לוחמת על השארותו של המקום בידינו, הוא נשאר אצלנו, היהודים ובעיקר הנשים היהודיות, אינן מוותרות. אלפי אנשים והרבה מאד נשים, באים לפקוד את קיברה, מול ההמונים הרבים הללו, אין לממשלה אפשרות להחזיר את הקבר לפורעים הערביים. הוא מוקף חומה גבוהה כדי שלא יוכלו לפגוע ביהודים השומרים אמונים לאמא רחל היקרה.