רעיון מעובד משיחת הרבי לפרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך.
לך לך. לכי לך. הפרשה קוראת לי ולך לצעוד, להתקדם, אף פעם לא להפסיק ללכת.
אבל השתלשלות המאורעות, באותה פרשה ממש, נראית כסותרת את גרף העלייה וההתקדמות.
פתאום הקו צונח מטה, וממשיך לרדת, נמוך ועוד יותר נמוך:
רעב בארץ. אברהם יורד מצרימה. שרה נלקחת אל בית פרעה…
“לך לך” זו עלייה מתמדת, והכותרת לא ממש מתכתבת עם הסיפור, סיפור של ירידה בדרגות הקדושה.
איך רצף המאורעות המצערים והבלתי רצויים הללו עולה בקנה אחד עם “לך לך”?
ובכן, מסתבר שמדובר במסלול ארוך ומפותל אל הפסגה. וכדי להגיע אל היעד, לפעמים צריך גם לרדת.
כשיורדים, זה לא נעים. מה שנגלה לעין הוא המדרון התלול, התהום הפעורה.
אך למעשה, הירידה היא חלק מהדרך למעלה. זו ירידה זמנית, שמכוונת לעליה, עליה גבוהה עוד יותר.
כמו שאכן קרה בפועל; הירידה למצרים הביאה לעליה גדולה: “ויעל אברהם ממצרים… כבד מאוד במקנה
בכסף ובזהב”.
המחשה לכך היא שיטת הלימוד של התלמוד הבבלי.
בעוד בשיטת הלימוד המקבילה, בתלמוד הירושלמי, מגיעים מיידית למסקנה ולפסק ההלכה, ללא דיונים
מפותלים וקושיות מאתגרות, בתלמוד הבבלי הדרך ארוכה לבירור ההלכה.
קושיה, ותירוץ, וקושיה נוספת שמפריכה את התירוץ, בעיות, שאלות ופלפולים.
הדרך לפסק ההלכה רצופה עליות, מורדות ופיתולים, ודורשת יגיעה רבה.
ובכל זאת, כשיש מחלוקת בין התלמוד הירושלמי לבבלי, הלכה כבבלי.
כי דווקא הדרך הארוכה – משיגה את עומק ההלכה, את תכלית הכוונה.
ובמבט פנימי – הקושיה, שנראית כמרחיקה מהפיתרון, ונדמית כירידה – בה טמונה העלייה, היא היא חלק
מהתירוץ.
וזה הסיפור של כולנו, לא רק של אברהם אבינו.
הירידה העצומה הזו של הגלות, הפרטית והכללית,
כולה חלק מהעלייה.
לפעמים זה עלול להיראות מייאש, כשאחרי הפיתול הסבוך, פתאום מתגלית תהום מפחידה עוד יותר.
כשהחושך לא מראה סימני חולשה, אלא רק מתעבה.
אבל הסיפור של “לך לך” מלמד אותנו – זה רק מבט חיצוני. זהו רק חלק קטן מהתמונה.
בסופו של דבר – והסוף קרוב מתמיד – נראה איך כל זה הוא חלק מהעלייה, שמביאה אותנו למקום הגבוה
ביותר, תכלית העולם.
נבין איך מתוך החושך – העולם הזדכך והואר, וכל הקשיים היו תחנות שרק הודות להם יכולנו להגיע אל היעד,
אל האור הגדול, אל הגאולה האמיתית והשלמה, בקרוב ממש.
(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ה, עמ’ 57)
