תראו את המורה מושקא בת 22 והיא כבר מורה ואת המורה יעל וורד בנות 20 והן מורות … והעיקר אני עושה שירות … הן כל כך פרמטיביות ואני כל כך פרייארית, יכלתי כבר להיות עם תואר בכל מה שהייתי בוחרת”
אווווץץץ לא האמנתי! זאת היתה הבת שירות החייכנית, אחת מבנות הצוות. “אוי סליחה לא שמתי לב שאת פה” היא אומרת,
ואני, הבת אדם של המילים, השתתקתי.. “תוסיפי את המילה ‘לדעתי’ ” זה סהכ מה שיצא לי..” והלכתי .
ביננו, אני גם לא מבינה למה נאלמתי דום. אני הרי מאושרת שהגעתי עד לאן שהגעתי, עובדת בשליחות חינוכית, הלכתי צעד קדימה, ועם תפקיד ההוראה יצאתי ללמד בממ”ד…
תמיד הסתובבתי עם תחושת גאווה יחידה, זו שמשפחתה מפוזרת על פני כל האדמה, עוזרת לשכן שהיא לא מכירה מאיזו ארץ רחוקה, ותמיד ‘מחבקת’ את השונה והשונה.
ופתאום בלי הודעה, אני ‘כל כך פרמטיבית’ שלא מקיימת את ‘חובתה’ למדינה .. כל כך שונה!
באותו היום חלפתי על פני בת השירות מספר פעמים ושמרתי לי בבטן משפטים מכל מיני סוגים החל מהתקופניים עד האלו המסבירים/מתנצלים.. וכשאני (בת האדם של המילים כבר אמרתי) פגועה- דווקא אז אני שומרת בבטן ומחכה.
חיכתי, חיכתי עד עכשיו.. מחר בטח אגיד לה משהו על כך, כנראה שאסביר לה בחיוך איך אני בתור בת חב”ד תורמת לה ולכל העולם, אסביר לה חשיבותה של שליחות ולימוד ההוראה. וכן, אסביר לה גם את המורכבות ההלכתית של להיות “בת שירות במדינה”
אבל מעל הכל, בלי מילים, אגיד לה תודה על האגרוף בבטן הרכה שכל כך הזכיר לי ש.. שאני שונה, לא סתם שונה, שונה עם גאוות יחידה (ח”ו לא יותר טובה). כן, אני אותה השונה שמלבד השליחות שבהוראה היא בחרה גם להיות שליחה בחדר מורים באיזה אולפנה נידחה, אותה השונה שהולכת עם גרביים גם בימי החום הנוראים, אומרת חת”ת מחוברת מחליפת צבעים ותמיד יהיה לה שם מוזר ואיזה סיפור או דבר תורה להגיד.
כן, אני שונה וטוב לי עם זה.
אשריינו.