ילדה נושכת בגן | הפסיכולוגית עונה

שאלה:

ביתי בת ה- 3 החלה לנשוך, הגננת מתלוננת ואינני יודעת כיצד להגיב.
זה קרה בגן פעמיים. לאחרונה התרחש בערך פעם בשבוע כאשר היא מתרגזת.

תשובה:

שלום וברכה,
אכתוב על תופעת הנשיכות והתוקפנות באופן כללי ולאחר מכן אתמקד בשאלה שנשאלה.

נשיכות בגיל הרך הן תופעה מוכרת שמעוררת חרדה בקרב ההורים והגננות.
הנשיכה משאירה סימן ומלחיצה את ההורים משני הצדדים (הנושך והננשך).
תוקפנות הנה דחף בסיסי איתו הילד נולד. הוא לומד בעזרת המבוגרים לעדן את התוקפנות כדי שלא יפגע בעצמו ובאחרים.
במקום להכות נלמד אותו לומר שהוא כועס, במקום לבעוט נלמד אותו לבעוט בכדור או לקפוץ בטרמפולינה.
אם הילד לא נותן ביטוי לתוקפנות שבו, הוא עלול להפנות אותה כלפי עצמו- לחוש עצב, לכסוס ציפורניים או לתלוש שערות.
אנו מלמדים את הילד להבין שיש בו תוקפנות על ידי שמשקפים לו מה מרגיש: “אתה כועס ומאוכזב” ויחד עם זאת חשוב ללמד אותו להפנות את האנרגיה של התוקפנות
לבנייה על ידי יצירת קשרים עם הקרובים אליו. כאשר הילד חווה אהבה וחום מהאנשים הקרובים אליו ( אבא, אמא, אחים, משפחה מורחבת, גננות וחברים )
זה נותן לו כוחות לרסן את דחף התוקפנות הטבעי שלו.
כשהמבוגרים מחזקים את ההתנהגות המיטיבה, האוהבת והבונה של הילד, בדרך ממילא התוקפנות מתעדנת.
למעשה התוקפנות היא אנרגיה שיש להתמירה לפעולות בונות.
תוקפנות יכולה לנבוע גם מתסכול שהדברים לא הולכים במציאות כמו שהילד רוצה. במצבי תסכול כאלה הוא צריך מבוגר רגיש וזמין שיתווך לו את החוויה
( את הכשלון שמהווה הזדמנות ללמידה או לשקף לו שהציפיות שלו לא מציאותיות) וכן המבוגר יכול לעזור לו למתן את התסכול.
יש הרואים בתוקפנות התנהגות נלמדת שקיבלה חיזוק חיובי ( הילד השתולל וקיבל את הממתק שרצה)
או שהוא לומד מהקרובים לו התנהגות תוקפנית, כאשר מתבונן בהם באיזה אופן מגיבים למצבים מתסכלים,
אן שזה שילוב בין השניים. הילד לומד שמשתלם לו להגיב בתוקפנות.
תוקפנות באה גם מהצורך של הילד לבדוק את כוחותיו ( דחף תחרותי) ולהתגבר על מכשולים ותחושת נחיתות וכן לעמוד על זכויותיו, לבטא עצמאות ולהתבלט.

במקום לאסור בכוח על התנהגות תוקפנית, יש לתת לגיטימציה לביטויי כעס שאינם פוגעים בזולת ויש להפריד בין העושה למעשה:
“אתה ילד טוב, אבל כעת הרבצת או נשכת וזה אסור, זה מאד כואב לשני ומזיק ובבית שלנו לא עושים זאת”

לגבי השאלה שנשאלה – הילדה בת ה 3 החלה לנשוך בגן,
כדאי לדבר עם צוות הגן ולהאיר עיניהן לגבי הנאמר ולבקש שיתבוננו ויחקרו מה המקור לנשיכות,
האם יש תסכולים, האם יש עיכוב שפתי כך שהילדה מתקשה להביע עצמה ונושכת במקום?
האם היא ילדה שמתקשה, יחסית לבני גילה, בויסות רגשי ודחיית סיפוקים?
האם אפשר לאתר מצבי תסכול של הילדה שחוזרים על עצמם ולנסות למנוע אותם על ידי תווך?
כמובן שיש ליידע את ההורים משני הצדדים ולתת להם את המידע הנכון,
בדר”כ זו תופעה חולפת ועל ידי תגובות נכונות ומיטיבות התופעה מצטמצמת, יש לתת לילדה מקום ולחזק
התנהגות חיובית שלה וללמד אותה לבטא רצונה,
כמו כן יש לחזור על כללי ההתנהגות באוזניה מספר פעמים,
אך ברגע הנשיכה לא לעשות מזה עניין גדול כדי לא לחזק התנהגות זו.

ולסיכום כללי יותר, יש ללמד את הילדים שיש בתוכם כמה חלקים או גוונים, יש את ה”זאב” ויש את “הכבש” הפנימים,
ויש ללמד את הילד לזהות מתי יוצא ממנו “הזאב” ומתי “הכבש”,
ולמצוא דרכים יצירתיות ללמוד כיצד הזאב והכבש הפנימיים יכולים לחיות בשלום זה עם זה.
על ידי כך שנלמד את הילד להכיר את החלקים שבו, הוא ידע לא לפגוע בעצמו ( דחייה עצמית ) כאשר צופה בכך שיוצאת ממנו תוקפנות,
אלא ניתן ללמד אותו להבין שהתוקפנות היא אנרגיה שיש להפנות אותה למקומות בונים
בעזרת תרגול ואימון,
וכשיגדל יוכל להתמיר את התוקפנות למנהיגות והשפעה מיטיבה,
“ורוב תבואות בכוח שור” (משלי)

בהצלחה רבה
טלי ( מיטל ) מררי
פסיכולוגית חינוכית מומחית