בן עלייה| פסיכולוגיה

יום ששי אחר הצהריים, אני בעיצומו של המרתון לשבת. ריח נפלא של חלות נאפות ושלוליות מים
מניקיון כושל בסלון. ילדי מרקדים סביבי בעודי מנסה לנהל אותם למלא את מטלותיהם ללא הצלחה
מרובה תוך כדי בחישה בסיר, הכנסה לתנור ומניעת חיסול הממתקים ומיץ הענבים שהביאה השכנה
המתארחת אצלנו לכבוד שבת. שוב נשרף לי הטשאלנט, אבל אף אחד לא מתלהב ממנו גם כשהוא
במיטבו. אני משתדלת לשמור על טונים נמוכים ואווירה רגועה, ומזכירה שוב לעצמי את כל הנחיותי
בדבר יחסי הורים- ילדים, תיאוריות מוטיבציוניות ועוד, בהם אני מלעיטה את מטופלי. מסתבר
שהרבה יותר קל לקבל מטופלים בקליניקה מאשר ליישם את הדברים! כהדהוד למחשבותי, מצלצל
הטלפון. אני תוהה מי מטלפן שעה וחצי לפני שבת, משוכנעת שמדובר במקרה חירום שעלי לטפל בו
מיידית, ועונה. בני הבית מתרגזים עלי “אמא אל תעני”!! ובתוך כל רעשי הרקע הללו עולה קול רך,
רגוע אך גם הססני. מדבר מהאף, נימה קלה של מי שרגיל להערכה ולמענה מיידי. אני מברכת אותו
בלבי על שהצליח למצוא שעה כל כך רלבנטית לברוח בה מהבית ובדחף של רגע שואלת אותו איפה
אפשר למצוא מקום כה שקט בערב שבת, והוא מסביר לי בנחת שהוא בבית המדרש, ממלא את
מכסת לימודיו שקבע לעצמו מעבר ללימודי ה”כולל” בהם הוא מחויב.
“מי מדבר”?
“אֶלְיֶ’ה, מבני ברק”.
“שלום אלי’ה, איך אני יכולה לעזור לך”?
“הפנה אותי אליך ד”ר קלינגמן. אני מטופל שלו, וזקוק לטיפול CBT”… אני קולטת שהוא מהסס.
הילדים שלי מתחילים שוב לנדנד אחרי שהבינו שלא לסגנון שיחה זו התכוונתי כשעניתי, למרות כל
רצוני הטוב לתת מענה אנושי ונעים. “מדוע אתה זקוק לטיפול”?
“יש לי הפרעת חרדה מאובחנת, ואני נוטל ציפרלקס באופן קבוע ולוריוואן כאשר אני לחוץ יותר
מהרגיל ולא מצליח לתפקד”…
ובכן, אני נוטלת פיקוד ומחליטה לברר את יתר השאלות שלי בזמן הגיוני יותר. מסבירה לאלי’ה את
פרטי הטיפול הטכניים ואנו קובעים להיפגש בשבוע הבא בזמן בו לאלי’ה יש הפסקת צהריים מהכולל.
אני רושמת לפני להיוועץ עם הרב שלי בנוגע למספר עניינים הנוגעים לסוגיות שהעלה אלי’ה, בטרם
הפגישה. אנו נפרדים בברכת “גוט שאבעס” מסורתית ואני טובעת חזרה בסירים, בהרהורים כבדים.
בשבוע שלאחר מכן, אלי’ה מגיע עם אשתו, רחל, היושבת בשקט במהלך הפגישה על תקן מאזינה
בלבד. אני מגלה אברך משי עדין וקטן קומה, לבוש שחור לבן. עיניו רכות ומתחננות, שפת גוף
מצומצמת ועצורה. אני בוחנת את פניו והן עדינות תווים ומתחמקות, בעלות הבעה מהוססת. מצחו
גבוה וצר, למדני, עיניו מעורפלות ואני מתקשה לעמוד על הבעתן. לחייו מעוגלות, סמוקות ורעננות
כלחיי תינוק. כשהוא מדבר, שפתו נמלצת, דלה בהבעה רגשית ומרוחקת. אני מרותקת לגמרי ומנסה
להבין את כל הפערים המתגלים לעיני.
אליה מספר לי על חייו: הוא בן 25, נשוי, אב לשני ילדים. גדל בארה”ב למשפחה חרדית אדוקה מאד.
הוא הילד השני מבין חמישה ילדים במשפחתו הגרעינית, שלדבריו הייתה לוחצת וביקורתית, בעיקר
סביב עניינים של תורה ומצוות. אני מקשיבה ומבקשת דוגמא, ואלי’ה מספר לי בנימה לקונית לחלוטין
על אמו שאסרה לנעול את דלתות החדרים והשירותים בביתם בטענה שהילדים- גם הבוגרים- עלולים
לעשות מעשים אסורים, והיא צריכה להיות בטוחה שהכל בסדר.

“אלו מין דברים אסורים הייתם עלולים לעשות”? אני מקשה, ואלי’ה מושך בכתפיו ולא עונה. אני
מבינה שיש דברים שעדיין איני מבינה ומהרהרת בהשלכות של הבעת חוסר אמון וחודרנות כל כך
מרחיקות לכת.
אז מדוע אתה פונה לטיפול? אני שואלת, ואלי’ה מהרהר דקה ארוכה בטרם הוא פוצה את פיו.
“אמרתי לך כבר, יש לי הפרעת חרדה”.
ספר לי עליה, אני מבקשת. ואלי’ה שוב שוקע במחשבות, כאילו מסדר את מילותיו בטרם מדבר,
ומתבונן בי בפליאה. עיניו אומרות לי ‘מה יש כאן לספר בכלל’?
לאחר כמה דקות ארוכות של הרהורים הוא מתבונן בידיו המונחות על ברכיו ומתחיל לדבר, במקוטע:
“זה פשוט… אני מאד לחוץ, כל הזמן. אני חושב שמשהו בסיסי ממש לא בסדר אצלי.. אני לא מבין
למה אני כל כך לחוץ כי אין לי באמת סיבה למתח. הכל בסדר… יש לי בית, אישה נעימה, שני ילדים
מתוקים. אני לומד, ולומד מצוין. כולם חושבים שאני עילוי… ובכל זאת, אני לחוץ ומתוסכל”
יש תסמינים גופניים? במה מתבטא הלחץ? אני שואלת בשקט.
אלי’ה מתבונן בי בחטף, לראשונה, ונראה כמשתומם על השאלה, המום כאילו ניחנתי במתת נבואה.
“כן! אני מרגיש מדי פעם תחושות של מחנק ומחסור בחמצן. יש לי כאילו אבן שלוחצת על הלב, על
הריאות… אלי’ה מתנשם בכבדות כאילו זה מתרחש כרגע, ריאותיו שורקות בקול, במחאה, ומוסיף:
כולי מזיע בזמנים האלו, הלב דופק במהירות ואני מרגיש תחושות נימול בידיים וברגליים. וזה קורה
לפעמים כמה פעמים ביום”.
הוא מוסיף ומספר סיטואציה שרוב האנשים הלוקים בהתקפי חרדה מתארים, והפעם, הוא מתאר
אותה מתוך רגש עז, אפו המחודד מאדים קלות “בפעם הראשונה שהרגשתי כך צעקתי לאשתי
שתזמין אמבולנס. איזה בושות! היא הזמינה, והפרמדיקים בדקו את כל הפרמטרים הגופניים שלי,
והכל היה תקין- סיטורציה, לחץ דם… הייתי בטוח שאני באמצע התקף לב, אבל לא. ראיתי את
החובשים מחייכים בינם לבינם והתחלתי לצעוק שיצילו אותי! אני עוד רגע מתעלף! מאבד הכרה! אבל
הם חייכו עוד יותר, כמעט צחקו, טפחו לי על הכתף ואמרו לי “אין לך כלום, חבר, זה רק התקף
חרדה”…
“ואז התחיל הסיוט האמיתי שלי, כשהבנתי שהכל דמיונות.
את יודעת כמה זה מביש, להרגיש כל כך רע ולדעת שזו אשליה”?
אני מתבוננת באלי’ה בחמלה ובצער. כן, אני יודעת בדיוק איך זה. שמעתי את התיאורים הללו
ממטופלים אינספור פעמים. תמיד בבושה, באשמה, בזעם על עצמם, בתחושה של חוסר אונים
ובתהייה על חוסר השליטה הבלתי נתפס.
איזה מחשבות מתלוות לחרדה? אני שואלת, ואלי’ה עונה, כפי שענה במובלע קודם, שלמרות כל
הסברי הרופאים והפסיכיאטר, הוא בטוח במאה אחוזים שהוא עומד לפני התקף לב, שיש לו ככל
הנראה מחלה קשה שהרופאים לא מזהים עדיין ושחייו עומדים להסתיים בקרוב עוד לפני שיספיק
להתריע ולהזהיר את קרוביו, משפחתו, אשתו. הוא חי בתחושה של סכנה מתמדת ולפיכך הוא גם
נמנע מלהיות לבדו כדי שיוכלו לטפל בו אם יקרה לו משהו נורא. הוא לעולם לא יוצא ללא בקבוק מים
אישי, אוכל, סוכריות להעלאת רמת הסוכר בדמו, פלאפון לאזעקת דורשי טובתו הצריכים להתבשר
על התמוטטותו הקרבה לבוא, מטען, וכן הלאה. לפיכך הוא גם נאלץ לשאת תיק גדול ממדים, מה
שגורם להרמת גבות אצל חבריו לספסל הלימודים בכולל. לעולם אינו מנתק את הסלולרי שלו כדי
שיוכל לצלצל להזעיק עזרה, גם ברגעים בהם זקוק לשקט, ועוד התנהגויות הימנעות שונות שנועדו
להרגיע את רמת המתח הגבוהה.

“לא תאמיני, אבל אני אפילו לא נועל את דלת השירותים כשאני נכנס, כדי שאם יקרה לי משהו יוכלו
לחלץ אותי… וכל חיי חלמתי שלכשאתחתן ויהיה לי בית משלי, אוכל סוף סוף לשמור על פרטיות”….
זה באמת אירוני. שנינו מחייכים בעצב.
ואני פותחת בהסבר פסיכו-חינוכי על המצב.
הפרעות חרדה
הפרעות חרדה ( Anxiety Disorder) הן קבוצה של הפרעות נפשיות, אשר הסובלים מהן חווים
תחושות עזות של חרדה המופיעות בעיתוי בלתי הולם, לא חולפות תוך זמן קצר ומפריעות לניהול
חיים תקינים. ניתן לסווג הפרעות חרדה לחרדות כלליות, שאינן תלויות בגירוי ספציפי, או בגירוי שלא
יגרום לחרדות אצל רוב בני האדם; ולחרדות מצביות הנובעות ממצב שנראה לרוב בני האדם מאיים,
אם כי לא כולם חשים חרדה כתוצאה ממצבים אלו. דוגמה לחרדה מצבית היא “חרדת בחינות”
המופיעה בעוצמות שונות אצל אנשים שונים.
הפרעות חרדה מורכבות מחרדה קבועה ולעיתים מהתקף חרדה. החרדה הקבועה נמצאת כל הזמן
ברקע, ולרוב גורמת לסובלים מחרדות מצביות להימנע מן הגירוי הגורם להתקף, לדוגמה אדם הסובל
מבעת-סגור (קלאוסטרופוביה) יימנע מלהשתמש במעליות. התקפי חרדה – מכונים גם התקפי
פאניקה, מאופיינים בהופעה פתאומית ועוצמתית של פחד או אימה, לעיתים כתוצאה מחשיפה לגורם
הגירוי, לעיתים ללא קשר נראה לעין לגירוי כלשהו. החשיפה יכולה להיות ישירה או עקיפה, לדוגמה
אדם הסובל מחרדה מחרקים עלול לחוות התקף גם מצפייה בחרק בספר או בסרט. להתקף חרדה
ישנם מרכיבים רגשיים (תחושת אימה, בהלה, חשש), קוגניטיביים (חשש מפני סכנה מאיימת,
חיצונית או פנימית), פיזיולוגיים (בין השאר – עליה בקצב פעימות הלב, רעד בגוף ועוד) והתנהגותיים
(תגובת הילחם או ברח). ההתקף עלול להיחוות באופן טראומטי, אלו שחוו אותו סבורים לעתים
קרובות שהוא נגרם בעטיה של מחלה פיזית קשה, לרוב חשש מהתקף לב. פעמים רבות המצוקה
הנפשית מהתקפי חרדה נובעת מהחשש מההתקף הצפוי הבא, ולא רק מההתקפים עצמם. לפיכך
חלק משמעותי בטיפול בהתקפי חרדה היא קבלה עצמית והבנה שהתקף החרדה אינו מנבא סכנה
אמיתית. כאשר החשש מפני התקפי חרדה פוחת, פוחתת באופן משמעותי המצוקה ובסופו של דבר
גם תדירות ההתקפים.
למערכת הגופנית מפיקת החרדה יש ערך הישרדותי ברור. סיכוייו של אורגניזם לשרוד גדלים אם
קיים בו מנגנון המונע לקיחת סיכונים מופרזים. את הפרעות החרדה יש לראות כ”התפרעות” או
קלקול של המנגנונים האלו המנוהלים בידי מערכת העצבים הסימפטטית.
מחקרים הראו כי הפרעות חרדה הן בחלקן נלמדות ובחלקן מולדות. לדוגמה, כאשר חשפו גורי קופים
לצילום וידאו של נחשים לראשונה הם לא פחדו מהם, אולם בעזרת יצירת התניה שלילית הצליחו
ליצור באותם קופים תגובת פוביה מנחשים. לעומת זאת אי אפשר ליצור אצל קופים תגובת פוביה
לפרחים, זאת משום שהפחד מדברים מסוכנים- כגון נחשים- מוטבע בנו ומולד.
מחקרי תאומים ותורשה מראים שיש מרכיבים גנטיים לנטייה להפרעות חרדה. מניחים שכמו בליקויי
נפש אחרים גם כאן מחסור במוליך העצבי סרוטונין מהווה גורם. גם לפוביות תורמת הגנטיקה, אך
נראה שיש בהן בנוסף מרכיב התנהגותי חזק. זאת אומרת שניתן להתנות חרדות. הניסוי שבו לימדו
את הילד אלברט לפתח פחד מפני חולדות הוא אחד מאבני הדרך של הביהביוריזם. באופן כללי, ידוע
שאנשים שעברו חוויה מאוד בלתי נעימה מפתחים חשש מהנסיבות שליוו את אותה חוויה ומהמקום
שבו היא התרחשה.
התאוריה הפרוידיאנית מתארת פוביות וחרדות כאילו הן נובעות מהשלכות של תסביכים וקונפליקטים
בלתי פתורים.

שימוש בתרופות נוגדות דיכאון (כגון תרופות משפחת ה-SSRI) מקובל כיום לטיפול בהפרעות חרדה
שונות אף שבמקרים רבים תרופות אלה אינן יעילות. גם בנזודיאזפינים נלקחים כטיפול לחרדה.
השפעתם קצרת טווח והם נחשבים ליעילים אבל בשימוש ממושך השפעתם נחלשת והם עלולים
לגרום להתמכרות.
טיפול CBT הנו שיטת הטיפול המקובלת ביותר בהפרעות חרדה. טיפול זה כולל הכנסת המטופל
בהדרגה לסיטואציות מאיימות מבחינתו (שיטת טיפול זו נקראת הקהיה שיטתית), ומלמדים אותו
דרכי חשיבה שאמורות לעזור לו להתמודד עם הפחד. בטיפול התנהגותי קוגניטיבי עובדים עם
המטופל על התמודדות היפותטית עם הסיטואציה המאיימת תוך זיהוי עיוותי חשיבה ושימוש בהיגדים
פנימיים חיוביים.

אז מדוע לדעתך יש לך הפרעת חרדה? מה בחייך או בסביבתך גורם לך מתח? אני שואלת את אלי’ה
בעניין, והוא עונה כאילו התשובה כבר שגורה על לשונו, וניכר שהשקיע בה מחשבה רבה: “זה מגיע
לי”.
“למה”? אני תמהה, “מה עשית שמגיע לך כזה עונש”?
אלי’ה מרכין את ראשו ומסיט את מבטו, הלא ממוקד ממילא. עכשיו נראה כאילו הוא באמת מנסה
לחמוק ממבטי, מהשאלה, מהסיטואציה. הוא מסתובב לאשתו השותקת, היושבת מאחור, מתבונן
בשעון בעצבנות ומקפל שוב את שרוולי חולצתו הארוכים, הלבנים. הוא מכחכח בגרונו מספר פעמים,
מוציא בקבוק מים, מברך ושותה. סוגר את הבקבוק בהקפדה, מניח חזרה בתיק, נאנח, ושואל: “את
בטוחה שאת רוצה לשמוע”?
כן. אני דווקא בטוחה מאד. ואחרי כל ההקדמה הזו אני גם סקרנית להחריד.
ואז אלי’ה פוצח בתיאור ארוך, מסורבל ומבויש של פנטזיות בהן הוא הוגה בחלקים נכבדים מהיממה.
הוא אינו מצליח להימנע מהן, הוא אינו מצליח לא להתרגש מהן. והוא מרגיש מאד, אבל מאד רע
בנוכחותן. הוא מנסה לבטלן, לחשוב על דברים אחרים, להפסיק, אבל זה “נחשב לו לבד”…
“וואס זאל מען טאן אז עס דאווען זיך ניט”…. אני חושבת לעצמי. (תרגום: מה לעשות שלא “מתפלל
לי” לבד… מתוך ניגון חב”ד “עסן עסט זיך”)
אני מקשיבה בנחת לתיאורים, והם לא נשמעים לי יוצאי דופן במיוחד. סטנדרטיים. כמו אצל כל מי
שיש לו יצר הרע. אמנם מעט מוגזמים, אבל אני כבר יודעת מניסיוני שכאשר אנשים נבהלים
מנוכחותם של הרהורי הנפש הבהמית, יש להם נטייה לגדול ולהתפתח, ולעצב צרכים ורצונות
בהתאם. הכלל החשוב ביותר הוא לא להיבהל מנוכחותן, לקבל אותן כחלק מהמערך הנפשי המובנה
שלנו ורק אחר כך אפשר להסיח את הדעת. אני עוצרת את אלי’ה ושואלת אותו מתי התחילו
הפנטזיות וכיצד הייתה ההתפתחות שלהן, והוא עונה כפי שניחשתי: “בסביבות ההתבגרות, גיל 13
כנראה. היו הרבה פחות עמוקות ומטלטלות, והן הולכות ונהיות יותר גרועות”.
“את מזועזעת ממני”? הוא שואל ונע באי נחת.
אני מתבוננת בו בשלווה ועונה “לא”.
הוא לוטש מבט “זה בגלל שאת שומעת דברים גרועים מאד כל הזמן”.
אני מודה בפניו שאכן אני שומעת דברים קשים מאד לפעמים. אבל זו לא הסיבה בגללה אני לא
מזועזעת. “השאלה היא למה אתה מזועזע”, אני מקשה.

עכשיו באמת אלי’ה מזדעזע “מה קרה לך! איך את יכולה להגיד לי דבר כזה… ואת אישה חרדית”
הוא מוסיף בגינוי, “איך מחנכים אצלכם”?
אני מרגישה קצת לא נוח להגן על עצמי.
מתחשק לי לשאול “איך מחנכים אצלכם”? אבל יודעת שזה ייגמר רע מאד. אנחנו לא בויכוח, אני
מזכירה לעצמי. זה טיפול!
מצד שני ברור שאלי’ה צריך להבין כמה דברים בסיסיים על עצמו ועל העולם. אני עוברת במהירות על
כל האופציות שלפני ושואלת בתמימות “אתה חושב שאתה היחיד שעולים לו הרהורים כאלה”?
אלי’ה מיטיב את כיפתו, מחליק על זקנו ומכחכח בגרונו. הוא מתיישר בכורסה הבהירה שלי, בגון
הפנינה ומכריז בחגיגיות “אני אולי לא היחיד, אבל אני בין היחידים שזה לחלוטין לא מתאים להם”!
אני מתחילה מיד לחשוד “מה פירוש”?
אליה מתנדנד מעט בכורסה, ומתחיל בנעימה למדנית “את מכירה את הנאמר ‘ראיתי בני עליה והם
מועטים’?”
אני לא מבינה מה הקשר. “כן, מכירה. מה זה קשור לענייננו”?
“פשוט מאד” עונה אלי’ה נונשלנטית “אני בן עליה”.
בחדר משתררת דממה. כבר ראיינתי מטופלים לרוב, אבל בזה עוד לא נתקלתי. אני מיטלטלת בין
צחוק פרוע להלם גדול ואומרת לו “וזאת מנין לך”?
אלי’ה שותק לרגע, ואז מגיב “את פשוט לא מכירה אותי (לא זכיתי? אני מהרהרת) אבל אני למדן
גדול. אני לומד בשיטה מיוחדת… אומרים עלי שאני למדן כמו רבי עקיבא אייגר”…
בשלב זה אלי’ה מאפשר לעצמו קצת נחת ואל מול עיני הנדהמות הוא מרחיב חמש דקות ב”מסה על
העצמי”. אני משתאה לגמרי. אם לא הייתי רואה במו עיני הייתי חושבת שהוא פסיכוטי, אבל לא- זו
פשוט תוצאת שנים ארוכות של הערכה עצמית לא מרוסנת וחינוך בחיק המשפחה שנתן לו להבין
שהוא במדרגתו של לפחות אחד מה’אחרונים’.
“את מבינה”? הוא מסכם “איך יכול להיות שאחד מלמ”ד וא”ו חושב כאלו מחשבות”?
אולי אתה פשוט לא אחד מלמ”ד וא”ו? אני חושבת לעצמי, אך לא משתפת את אלי’ה במחשבותיי.
אני מבינה שהוא זקוק לעזרה הרבה יותר איטית ויסודית.
“איך באמת יכול להיות, לדעתך”?
“שאלה יפה”, עונה אלי’ה, כמו כל יהודי ממולח “אני באמת לא יודע”.
“האם לדעתך ללמ”ד וא”וניק יש כאלו מחשבות”?
אלי’ה נועץ בי עיניים חדות, וכל הערפול נעלם מהן. את מנסה לרמוז לי משהו? הוא שואל, ואני
מתבוננת בו בשקט ומנסחת לעצמי את השאלה הבאה.
“ממתי אתה בן עליה, לדעתך”?
אלי’ה יושב ומהרהר בשאלה, ולבסוף עונה “נראה לי שמאז שהייתי בן 18, באופן סופי”.
“איך הייתה החוויה, לדעת שאתה אדם כל כך מיוחד”?

אלי’ה מחייך, והחיוך משנה את תווי פניו. הוא נראה חביב ועדין, בלתי מזיק, וניכר שהזיכרונות
נעימים לו. “זה היה… מרתק. זה פתח בפניי שערי שמים” הוא מרחיב, “ברגע שהבינו מסביבי והבנתי
אני כמה היכולות שלי גבוהות באמת, התחלתי להתקדם ללא מעצורים. וזה תענוג! את בטח לא
יכולה להבין את העונג הזה” הוא מצטער בשבילי “אבל תאמיני לי שזה שינה את חיי”.
“באיזה מובנים”?
“קודם כל, זה שינה את היחס אלי. אם קודם לכן הייתי צריך מאד להתאמץ כדי להשיג הערכה
ולהוכיח את עצמי, בשלב ההוא זה כבר נהיה קל מאד. את צריכה גם להבין שכפי שאמרתי, אני מגיע
מבית חשדני וביקורתי. ברגע שהורי התוודעו למי אני באמת, החשדנות והביקורתיות פסקו כמעט
לחלוטין. העובדה שכל הרגשות השליליים הללו נעלמו נתנה לי אפשרות לזנק מעלה עוד ועוד.
הרגשתי מצוין”!
“מילד ביישן ומופנם הפכתי להיות כוכב. אני זוכר את הורי דנים לאיזו ישיבה ישלחו אותי. ומיהו בדיוק
ראש הישיבה שראוי להחזיק עילוי מובחר כמוני במוסדו. אחר כך רבו על הזכות להיות ‘חברותא’ שלי,
ולבסוף רבו על הזכות להשתדך איתי. גם היום, בכולל, אני נחשב לאחד מהקדקודים המשמעותיים
ביותר בלימוד”.
“האם ההתפתחות הזו שינתה גם את התפתחות החרדה שלך”?
השאלה הזו ככל הנראה שופכת קיתון של צוננים על ראשו של אלי’ה, שמשפיל את ראשו ואומר “זה
רק נהיה יותר גרוע”.
“איך אתה מבין את זה? הרי לכאורה ככל שהצלחת יותר בעיני עצמך ובעיני אחרים כך היית צריך
להיות פחות חרד, לא כך? האם ההצלחה לא הייתה אמורה לרכך את רגשותיך והתייחסותך כלפי
עצמך”?
אלי’ה נאנח, אך שוב מחזיר לי בשאלה כמו כל יהודי טוב, ועוד למדן גדול “שאלה טובה. ומהי
התשובה”?
אני מזכירה לאלי’ה שהזכות לשאול שאלות שמורה לי, ושהוא צריך לחשוב על התשובה שנראית לו
הכי מתאימה עבורו. הוא מכווץ את מצחו בריכוז ועונה “לכאורה את צודקת”.
“אם כך, מהו הפרמטר שגרם לחרדות להחריף”?
אלי’ה מזדקף, משפשף את פניו בעייפות ואומר “את יודעת מה? ככל שהבנתי יותר מי אני ולמה אני
מיועד, כך הפחד שלי גדל, כיוון שהפער בין מי שאני אמור להיות למי שאני באמת בתוך תוכי, הלך
והתרחב”.
אני מתבוננת בו בעיון ואומרת לו “כבר חשבתי שלא תעלה על זה”!
“ברור שאעלה על זה! בשביל מה אני לומד כל היום אם לא בשביל להבין”?
שנינו מחייכים. גם רחל מחייכת. ובאמת, אלי’ה בהחלט מצדיק את הדימוי הלמדני שיצא לו.
“אם כך, כשהתחלת לחשוב שאתה בן עליה הציפיות שלך גדלו באופן בלתי מותאם למציאות”?
“למה בלתי מותאם למציאות”? אלי’ה נעלב, “את לא חושבת שאני באמת כזה? הדימוי שלי על עצמי
לא ריאלי”?
אני נאנחת במופגן. כמה זה קשה, לתת לאלי’ה לראות את עצמו באור נכון, מציאותי, ועם זאת
שיראה אותו באופן חיובי. נראה שמיהרתי מדי עם אלי’ה.

אני קמה, וגוררת שני כורסאות למרכז החדר. לוקחת שני דפים פשוטים ועט, רושמת על דף אחד
“אלי’ה הגדול”, ועל הדף השני “אלי’ה הקטן”. את הדפים אני מדביקה על הכורסאות, דף לכל כורסא.
זוהי טכניקה הנקראת “voice dialogue” ונראה לי שהיא יכולה להתאים עכשיו.
“אז מכיוון שיש בתוכך שני “אלי’ה”, אחד מאז גיל 18 ואחד קטן, מתחת לגיל 18, בוא נראה מה לכל
אחד מהם יש לומר” אני מכריזה בתיאטרליות, ומקווה שאלי’ה לא מרובע מכדי לשחק קצת. מסתבר
שאלי’ה לא מרובע בכלל והוא דווקא נהנה מהרעיון. הוא קם, מתבונן בכורסאות. אני לא צריכה
להסביר לו יותר מדי והוא אומר לי “יותר קל לי להיות אלי’ה הגדול. אני אתיישב קודם כל בכורסא
הזו”.
“אתה כבר רגיל להיות אלי’ה הגדול”, אני אומרת לו. בוא נראה מה אלי’ה הגדול אומר.
אלי’ה מתיישב בכורסת “אלי’ה הגדול”. הוא מחייך בנועם, ומסביר לי שוב, בפעם המי יודע כמה
בפגישה זו, עד כמה הוא יוצא דופן. אחרי מספר דקות אני מפסיקה את המלל ואומרת לו “ספר לי על
המחויבות, על הנטל, בלהיות אלי’ה הגדול”.
אלי’ה לוטש עיניים בהם משמשות בערבוביה אכזבה, כעס ועלבון, ועוד משהו שנראה לי כמו רווחה
והקלה על הזמן השאול בו הוא יכול להתבונן בשאיפותיו המגלומניות ובמחירים שלהם. הוא נושם
נשימה עמוקה, משוחררת, לא דומה כלל לשאיפות האוויר הדוחקות, כשריאותיו משוועות לחמצן כפי
שראיתיו בתחילת המפגש. גופו מתרווח על הכורסא וקמט קל נוצר בין גבותיו כשהוא הופך בבקשתי.
“אומר לך רק דבר אחד, ואני מניח שזה יבהיר לך את מידת המחויבות, העול הכבד המוטל עלי” הוא
נאנח, מעביר ידו על עיניו כמו מתוך עייפות. “בהיותי בן שמונה עשרה, כשהתחלתי להיות ‘אלי’ה
הגדול’ כפי שאת קוראת לזה” הוא מחייך אלי וכנותו הנשקפת מפניו מוצאת חן בעיני “קיבלתי על
עצמי שלא להיכשל בדבר אסור, אפילו כלשהו, לעולם ועד. כדי לעמוד בזה, החלטתי נחושות כי אם
אכשל, אצטרך ללכת לבית המדרש ולבקש מכל חברי להתפלל עלי, כי חטאתי”. הוא מישיר מבטו
אלי, התרסה וסבל בעיניו.
אני נחרדת מאד מהחשיפה החברתית הקשה הזו “וזה אכן קרה”?
“כן. פעם אחת”.
ו…?
“אחת ולא עוד. ומאז לא נכשלתי עוד” אומר אלי’ה, מילותיו לעות בפיו. פניו אפורות. אני מבינה
שהחוויה הייתה קשה כל כך עד כי באמת נפשו של אלי’ה לא אפשרה לו להיכשל עוד. אם כך,
משאלתו התמלאה, אך….
רחמים גדולים ממלאים את לבי, ומאחור, בירכתי החדר, רחל דומעת.
כולנו שקטים, מכונסים איש איש במחשבותיו. הדממה מעמיקה בינינו. איך באמת אפשר לעבוד את
ה’ בשמחה, בלי לפחד מעונש? הרי ברור שאיננו צריכים ללקות בהפרעת חרדה ולהיות מאוימים או
מסוגפים, כאלי’ה, כדי להיות יהודים טובים? אני מהרהרת, וזה מזכיר לי את השאלות הראשונות
שאדמו”ר הזקן מציג בתניא, פרק א’: …’ואם לא יירע לבבו כלל מזה, יכול לבוא לידי קלות חס
ושלום’… ”וגם אם יהיה בעיניו כרשע יירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה’ בשמחה ובטוב לבב’…
עולה במוחי שאלי’ה הצליח להגיע גם לזה וגם לזה, מצד אחד הפך לחרדתי ולא יכול לעבוד ה’
בשמחה ובטוב לבב, ומצד שני לחלוטין מקל ראש ורואה עצמו באופן לא מותאם, כצדיק. המחשבה
הזו מעלה בי גיחוך קל ואלי’ה ורחל מתבוננים בי בפליאה.

“אז מה אלי’ה הגדול חושב על מה שעובר עליו”? אני שואלת. אלי’ה מתבונן בי בעצב “אלי’ה חושב
שאין לו ברירה”… אני מביטה באלי’ה ועיני שואלות, מדרבנות אותו להמשיך. “אם אלי’ה רוצה להיות
בן עליה הוא חייב להמשיך… חייב להמשיך… לסבול”. אלי’ה מדבר, והמילה האחרונה כמעט לא
נשמעת. אבל אני בכל זאת שמעתי אותה היטב והיא מהדהדת בי, ראשי הומה ואני מרגישה מועקה
קלאוסטרופובית, כמו בתחנת רכבת סואנת ולא מוכרת. “אם כך, לאלי’ה הגדול אין אפשרות להיפטר
מהפרעת החרדה שלו?” אני שואלת “האמנם היא מחיר עבודת ה’ של בן עליה, אחד מלמ”ד וא”ו,
בשביל אלי’ה?
אלי’ה שותק. ראשו מורכן וידיו תומכות בו. התשובה הבלתי מדוברת באה בקולות וברקים.
כן.
אני שואלת את אלי’ה בקול רך ושקט “ומה אלי’ה הקטן חושב על זה”? ומורה לאלי’ה בתנועת יד
לעבור לכורסא השניה, עליה משורבט בכתב יד מרושל ‘אלי’ה הקטן’.
אלי’ה מתחפר בכורסא השניה בתנועות איטיות וכשהוא מרים את מבטו אני רואה ילדון מוכתם פנים
וזב חוטם, עיניו נוצצות מדמעות של שנות דור שלא נבכו. “אלי’ה הקטן רק רוצה שיניחו לו להיות הוא.
להצליח בדרכו, להיכשל ולקום ולדעת שזה בסדר. שיאהבו אותו ויקבלו אותו בשמחה ובלי תנאים…
שיוכל להתקדם צעד אחר צעד, ללמוד בנחת ולעבוד את ה’ בלי להוכיח כלום לאף אחד”…. בשלב
הזה אני כל כך מזדהה ומבינה את אלי’ה שבא לי לבכות בעצמי במקומו.
“למה אלי’ה הקטן הכי מתגעגע”?
אלי’ה מסתובב בחיוך אחורה אל רחל, ועונה: “אלי’ה הכי מתגעגע לבדיחה טובה!”
לא הבנתי את האמירה שאני חושבת שהיא בדיחה פנימית כלשהי בקוד מוסכם בין בני זוג ואני
מבקשת בנימוס רב הסבר. אלי’ה צוחק צחוק גדול, שלא ידעתי שיש לו בארסנל, ואילו רחל משנה את
סברה לגמרי. היא מתנפחת בזעף כתרנגולת מאיימת, פניה מסמיקות בוורוד עז ועיניה הכחולות
הופכות לשבבי קרח. היא מסתכלת על אלי’ה במבט שיכול להקפיא את העז שבגברים- אך לא את
אלי’ה!- ואומרת בקול צווחה “כמה פעמים כבר אמרתי לך שצדיק אתה לא?! הא? הנה לך!” היא
פולטת גרגור מאיים ומוסיפה “אתה רוצה בדיחות? בפעם הבאה שאספר לך משהו נחמד ותגיד לי
שזה ביטול תורה, אזכיר לך מה שדיברנו!”.
אלי’ה מתבונן בה בעיון, “אז אני לא בן עליה, אחד מלמ”ד וא”ו, לדעתך”?
“לא”! מתיזה רחל, “וזו הבשורה הטובה! תתחיל לחיות כמו בן אדם”!
וזו אכן, בשורה טובה.
אלי’ה ורחל יוצאים סמוקים שניהם, כל אחד מסיבותיו שלו, וגם אני סמוקה כתפוח בשל, מצחוק
כבוש.

מאת אביטל זיגמן פסיכולוגית