מאת הרב מנדי גערליצקי
אז מה משותף לכנס השנתי של נכי צה”ל, גן ילדים צפון תל אביבי, טקס הרמת כוסית של עיריית תל אביב, וקבוצת משקיעים סיניים המבקרים בארץ?
ובכן… כלום. חוץ מהעובדה שאיכשהו יצא לי השבוע להופיע בפני כל אחד מהם. וזה לא שלפתע הפכתי להיות רב מבוקש או נואם דגול. ממש לא. כלל לא הופעתי כרב אלא יותר כאמן. לא סתם אמן, פרפורמר מוזיקאי… מדובר אמנם בהופעת יחיד, קצרה למדי, כזו המתבצעת באמצעות כלי נגינה אחד בלבד, פרימיטיבי ומיושן, בעל מנעד צלילים מוגבל ובסיסי ביותר. אלא שמשום מה, דווקא בתקופה זו של השנה, המופע הזה הופך להיות מבוקש ביותר.
ככה זה כל שנה. ימי ראש השנה הקרבים ובאים, הופכים לפתע את השופר ללהיט נחשק, ואת כל מי שרק יודע לתקוע בו, לאורח מבוקש בכל טקס חגיגי.
וזה בעצם די מוזר. מה כבר יש בו, בשופר, שצליליו הפכו להיות פס הקול האולטימטיבי של ימי ראש השנה? מהו סוד כוחה המסתורי של קרן האיל המוזרה הזו?
אין ספק, יש בינינו שותפות היסטורית. השופר הוא בן לוויה ותיק שנמצא שם תמיד אתנו ברגעים החשובים באמת. החל מקרני האיל הנאחזים בסבך, בתום עקידת יצחק. עבור דרך קול השופר ההולך וחזק, שליווה את מעמד מתן תורה בהר סיני. וכלה, בקרוב, בתקיעה הגדולה שכולנו כה מצפים לה, שתבקע משופרו של משיח. אבל למה דווקא שופר? למה לא חצוצרה, או כל כלי ביטוי אחר, בעל יכולת אמירה עשירה ומורכבת יותר?
ובכן, אם לא הסתפקתם במפגש החפוז עם השופר בתקיעה הבודדת המסיימת את יום הכיפורים, ובאתם לשמוע את המופע המלא של מאה קולות השופר בימי ראש השנה, בטח שמתם לב שהשופר לא מנגן ואף לא מדבר, השופר בוכה. קולות השברים והתרועה מחקים בדייקנות רבה קולות יבבה ובכי אנושי.
לאורך כל ימות השנה אנו באים לבית הכנסת כדי להתפלל, לדבר אל הקב”ה, במילים. למילים יש כוח עצום, אבל מוגבל. מילים נתונות לפרשנות, מילים ניתנות להיאמר מן השפה ולחוץ. מילים עלולות לפלג.
במקום בו נגמרות המילים שם מתחיל הבכי, הזעקה הבוקעת מעומקו של הלב, מהמקום האמתי והטהור ביותר. קול הבכי אולי איננו מצטיין ביכולת ביטוי עשירה ומורכבת במיוחד, אבל הוא גם לא זקוק לה. בכי לא צריך ואף לא ניתן לפרש. הבכי הוא הקול הנוקב והמדויק ביותר, כזה המבטא זעקת אמת מאחדת של כיסופים נפשיים וגעגוע צורב.
ביום ראש השנה, יום בריאת האדם, יום הדין האולטימטיבי של ‘חשבון הנפש’ העצמי, כאשר אנו בוחנים את עצמנו האם השכלנו למלא את מטרת בריאתנו, האם אכן הצלחנו להתחבר לחלק האלוקי, לנשמה שבתוכנו, האם בשנה החולפת התקרבנו יותר אל הקב”ה או שמא חלילה התרחקנו, או אז פורצת מתוכנו – באמצעות תקיעת השופר – זעקת הבכי הפנימית המבטאת את האמת האחת והיחידה – “אבינו מלכנו, אין לנו מלך אתה”! אנא “קבל ברחמים וברצון סדר שופרותינו”.
חג שמח!!!
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה