דינה, אשדוד:
יצאתי מהכנס מלאת התרגשות, מפוצצת אפילו. הייתי חייבת לחלוק את התחושות עם חברתי.
שחזרנו בהתלהבות את המסרים העוצמתיים, הרגעים המרגשים, הכול. ואז אמרה הדסה, חברתי:
“החלק הזה היה יוצא דופן” לא אפרט על איזה חלק דיברה, מיד תבינו למה… ”צודקת” הסכמתי
אתה. זה היה קטע שפחות אהבתי. תלוש, לא משתלב, לא התחברתי. ככה זה, גם בכנס הכי מוצלח
יש רגעים פחות מוצלחים. חבל להתמקד בקטע השולי במקום בעיקר שהיה כל כך עשיר ומדהים – כך
רציתי לומר לה, אבל לפני שהספקתי, הדסה המשיכה: “יוצא דופן ממש, את לא מבינה, רק בשבילו
היה שווה לי לבוא לכנס. המסר ממנו מהדהד בי כל הזמן, מאיר לי בדיוק בפינה הכי חשוכה שניסיתי
לברוח ממנה, להדחיק, לא לפגוש… אני מרגישה שזה לא רק משפיע עלי אלא ממש ישנה לי את
החיים”
נשארתי עם מחשבות שלא עוזבות אותי. אין דעותיהם שוות… איך הן בכלל מצליחות שם בהנהלת
הכנס לקלוע לטעמן של כל כך הרבה משתתפות? אלפים אלפים של בעלות דעות בלתי שוות…
והעיקר – פתאום אני מבינה שגם חלק שפחות התחברתי אליו, שלדעתי הוא בכלל חסר טעם או כבד
מדי או קליל מדי, וגם כאשר יש לי ביקורת כבדת משקל – יכול להיות, בהחלט יכול להיות, שאותו
חלק קלע בול עבור מישהי אחרת, ובמבחן התוצאה – מהן כמה דקות בהן אני פחות נהנית בכנס,
לעומת שינוי והארת החיים לחברה אחרת, פעולה שהיא לדורי דורות?