רעיון מעובד משיחת הרבי לפרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך.
באמצע הדרך, מחוץ למקום יישוב, מופיעה תעלומה נוראה.
חלל בשדה.
ואיש לא יודע כיצד הוא נהרג, מיהו הרוצח.
הפרשה מלמדת מהם דיני מקרה שכזה:
זקני העיר הקרובה יוצאים לנחל איתן, עורפים שם עגלה וקוראים:
“ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו… כפר לעמך ישראל”.
כך הם זוכרים לכפרה מאת ה’, “וניכפר להם הדם”.
גם כיום, כשדינים אלה אינם חלים, תוכנם הרוחני עדיין קיים.
החלל המת, הוא כל יהודי שחטא ועבר על מצוות התורה.
החטא הוא שפיכת דם, כריתת החיות הרוחנית שבו, העברת רוח הקדושה לרשות הרע.
לאחר החטא נותר היהודי ‘חלל’ – ללא חיות רוחנית-אלוקית.
מה עושים במצב כזה?
הכרזת זקני ישראל חושפת את פנימיות הנשמה: “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”.
זה לא בא ממני באמת, זועק היהודי. מצד נשמתי, חלק אלוקה ממעל ממש, אינני רוצה ואינני יכול להיפרד
מהקדוש ברוך הוא. “ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד”.
נשמת היהודי מאוחדת ודבוקה בה’. לא בה האשם, החטא אינו מגיע ממנו.
החטא מגיע כתוצאה מהירידה לעולם הזה, עולם שכולו העלמות והסתרים.
ומי גרם לכך? הקדוש ברוך הוא, הוא ששלח את הנשמה לעולם,
הוריד אותה מממדריגתה הגבוהה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והעמיד אותה בניסיונות שהביאו לחטא.
משום כך, פורצת הבקשה “כפר לעמך ישראל” –
החטא נובע מהירידה שיצר הקב”ה, לכן אנו מבקשים ממנו למחול ולסלוח.
דברים אלה מבטאים את מהות התשובה:
לגעת בעומק הפנימי של הנשמה, ברצונה האמתי לדבוק בקדוש ברוך הוא.
לעורר את תשוקת הנשמה, להזכיר לה מה קורה כאן…
איפה היא הייתה פעם, ואיפה היום.
ומה מסתתר מאחורי הירידה העצומה: התאחדות עצמותית עם הקדוש ברוך הוא, קשר שאינו ניתן להפרדה.
ואז, כשהנשמה מתעוררת, מתנערת מהרפש ושבה אל מקור חיותה,
אזי היא יכולה לבקש – כפר לעמך ישראל, אזי היא יכולה לייחל למחילה, ולהיות ראויה לכתיבה וחתימה טובה.