רעיון מעובד משיחת הרבי לפרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך.
את מי את מוכיחה? ואיך? הפרשה מלמדת להוכיח בלי להטיח, ואפילו ללמד זכות.
לכתבה המלאה…
הוכח תוכיח את עמיתך…
את מיישמת את מצוות התוכחה? מול מי? מתי? והשאלה העיקרית – איך….?
בפתיחת הפרשה, פתיחת הספר האחרון בחמשת החומשים, משה רבנו מלמד איך צריך
להוכיח. לא בשצף קצף ואפילו לא בשטף, כי אם באופן עדין ומרומז, מלא כבוד.
“אלה הדברים אשר דיבר משה… במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן
וחצרות ודי זהב”. הפסוק מזכיר רצף של מקומות, לכאורה. אבל בעצם מדובר בקודים. קודים
של תוכחה. כל מקום רומז לחטא שנכשלו בו באותו מקום. מבין המקומות הנמנים, ישנם
אפילו כאלה שאינם מקומות בעצם… אלא רק תזכורות לחטא. ‘די זהב’, למשל, בכל
מסעותיהם של בני ישראל במדבר, לא היה מקום כזה. זהו רמז להוכחה על חטא העגל, אותו
עשו ישראל ‘בשביל רוב זהב שהיה להם’.
יש רמז ויש רמז… יש תוכחה מרומזת שטומנת בתוכה עוקץ ציני, אבל בתוכחה של משה
רבנו, הרמז מכיל דבש מתוק של לימוד זכות.
המילה “במדבר” שרומזת לחטאי עם ישראל במדבר, מזכירה גם את הקושי שבתנאי
המקום, ב”מדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב, וצימאון אשר אין מים”. לנדוד ארבעים
שנה בישימון, זה ניסיון קשה… התזכורת לכך, מרככת את האשמה על החטאים.
המילה “בערבה” מזכירה את חטא בעל פעור בשיטים, בערבות מואב. הערבה נקראת על
שם מואב, העם שיצא מבתו בתו הבכורה של לוט, ש”לא הייתה צנועה” ופרסמה את החטא
בשם בנה, “שמאביה הוא”. מכאן, שערבות מואב היה מקום של פריצות, שזימן את הניסיון
הגדול. זהו לימוד זכות על המכשלה, עקב תנאי המקום הפרוץ.
אחר-כך אומר משה: “מול סוף”. זהו רמז “על מה שהמרו בים-סוף, בבואם לים-סוף”. גם כאן
המקום משקף את המצוקה הגדולה אליה נקלע העם, מצוקה שהביאה למרי, כשהיו לכודים
בלי מוצא, המצרים מאחוריהם, הים לפניהם, ללא שום פתח הצלה באופק…
בכינוי ‘די זהב’, הרומז לחטא העגול, תולה משה את הגורם לחטא בריבוי הזהב שהעביר את
בני ישראל על דעתם, כדברי משה: “אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל
חפצם, מה יעשו שלא יחטאו?”.
החטאים כבדים, אך התוכחה עדינה, מרמזת, מחפשת ומוצאת נסיבות להקל.
ללמדנו, כמה חשוב להיזהר בכבוד הזולת.
גם כאשר התוכחה נחוצה, ומוצדקת.
במקום להטיח, לרמוז. במקום להחמיר, להקל.
במקום להכריע את הכף לחובה – להתבונן ברקע, להביט אל הקושי, להבין את הניסיון –
ולמצוא נקודות זכות.
כי כל ירידה היא לצורך העלייה שתבוא אחר-כך, עלייה שתגיע לשלמות בגאולה האמיתית
והשלמה, בקרוב ממש.
(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יד, עמ’ 1)