חנה הנביאה ויתרה על עליה לרגל בעבור חינוך מעולה לבנה. במקום לחלום על קרירה…בואו נבין ונדע את יוקר התפקיד בניהול הבית.
בתחילת ספר שמואל מסופר לנו אודות לידת שמואל הנביא, וגידולו ע”י אמו חנה. מסיפור זה יש ללמוד רבות אודות הדרך וההנהגה הראויה לכל משפחה ואם בישראל.
סיפור הדברים מתחיל בדבר עליית אלקנה-אב שמואל למשכן שילה מידי שנה, ועל דבר המנהג לקחת איתו את בני משפחתו.
בהמשך העניין מסופר על הולדת בנה של חנה-שמואל, ובהגיע זמן העלייה לרגל, כרגיל, חשב בעלה לקחת בנו עימו, בליווי אמו כמובן.
אולם, חנה-מסרבת. מסבירה שהיא הינה אמא, וברשותה תינוק קטן, ועליה מוטל התפקיד והאחריות לגדלו ולחנכו בבית עד אשר תגמול אותו. ואו- אז, תעלה עמו לשילה.
דבר זה נראה לפלא. וכי חנה לא יכלה לשאת את שמרתיה ומיניקותיה שישאו עבורה את התינוק וידאגו לשלומו, או חילופין לעלות לבדה באם דאגה לשלומו ולהשאירו במשמר מוכר ומוגן? הרי בשילה היתה מתקדמת עוד ועוד בענייני אלוקות וקדושה אשר בוודאי ישפיעו גם על בנה.
מה גם שהייתה נביאה! כלומר בהשגת אלוקות שלה הייתה רואה ומשיגה לא כפי הבנתו והשגתו של יהודי פשוט, כי אם השגה וראיה של נביאה!
ולמרות זאת, בוחרת חנה שלא לעלות לשילה, אל אלא להישאר בבית במשך שני שנותיו הראשונות של בנה, בכדי להשגיח ולטפל בו כראוי.
חנה הייתה נחושה בדעתה ואף בעלה הבין וקיבל את דבריה. “ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעינייך שבי עד גמלך אותו”
(מעובד עפ”י שיחת ו’ תשרי תשל”ד)