חבצלת | פרק שני מאת אביטל זיגמן

חבצלת פותחת דלת

יום נפלא בחוץ, שמש מסנוורת ושמים מבהיקים בכחול עמוק. הכל אביבי ופורח בריח עז של פרחי הדר. אני נושמת עמוק את האוויר מהחלון הפתוח ומתרכזת שוב ביושבים בחדר, שהאווירה בו עומדת בניגוד מוחלט ליופי הקורן שבחוץ. אני משפשפת את עיני באנחה כבושה תוך האזנה.
…”חשבתי שאם אנשק את המזוזה עשר פעמים לפני שאני הולכת לישון אצליח להגן על אבא שלי”….
מפני מה את צריכה להגן עליו? אני שואלת מוכנית, כי כבר שמעתי את הסיפורים האלה אינספור פעמים, ואני מכירה היטב את הדינמיקה השואבת של הOCD, שגורמת לאנשים לפצות עצמם באופן מסוים ולהכהות את הפחד בטקסים.
“שלא ייפגע בגלל החטאים שלי”.
ההכרזה הזו מהדהדת בחדר וכולנו מזדקפים. גם אני, לאור התקווה להתגלות הסיבה הספציפית לפחד. “מה הם החטאים שלך”?
חבצלת עוצמת עיניים יבשות ושורפות, ועכשיו היא כבר לא יכולה לראות את הוריה שלוטשים בה מבט מבועת. הדמיון שלי מתחיל להשתולל. על איזה חטאים היא מדברת? מה עוד יש פה בסיפור הזה שלא לקחתי בחשבון? עוד אנשים מעורבים? מעשים שאיני יודעת אודותיהם? אני נזכרת באינספור המשמעויות שיש לטרמינולוגיה “חטאים” ותוהה לאיזה מהם היא מתכוונת, כשלתוך הדממה המתוחה הזו אומרת חבצלת בפשטות:
אני עוברת על ‘כבד את אביך ואת אמך’….
ההיגיון שבטורדנות כפייתית תמיד נשגב מבינה כלשהי למעט האדם שבחר להשתמש בהפרעה זו, אבל אני תמיד נוטה לברר אותו עד פירוק לפיסות הקטנות ביותר, עד מולקולות ואטומים, מה שמאפשר לראות ביתר בהירות וגם להתבונן מן הצד ולהתרשם מחוסר ההיגיון המחריד שבהתנהגות ובמחשבות. “במה את עוברת על ‘כבד את אביך ואת אמך’? מה לא בסדר בהתנהגותך כלפי הוריך”?
חבצלת פוקחת עיניים ואומרת בטינה מעורבת באשמה “אני לא רוצה את מה שהם רוצים, אני לא רוצה לעשות את מה שהם מבקשים, אני רוצה שאבא שלי יפסיק לבקש ממני דברים שהוא אמור לבקש מאמא שלי”. כשהיא אומרת את הדברים, אפשר להרגיש בקולה את האמביוולנטיות, את התהייה, את התנודה שבין הרצון הכן למלא את רצון ההורים לבין הרצון למלא את משאלותיה שנחשבות פחותות וארציות בעיניה, בלתי ראויות. אני תוהה במה היא שונה מכל מתבגר אחר שרוצה חלקה פרטית משלו בעולם הזה, שלרוב, מניסיוני, יודע להצדיק את עצמו פחות או יותר ולחיות חף מאשמה מיותרת על האגוצנטריות שלו.
“את יכולה לתת דוגמא?”
“כן! לא רוצה לדאוג שהאחים שלי לא יפריעו לאבא שלי לישון, לא רוצה שיצלצל אלי כל ערב לוודא שאני בודקת שהבית מסודר לפני שהוא מגיע, לא רוצה שיבקש ממני לחמם לו את האוכל, לא רוצה שישאל אותי איזה דברים צריך לקנות לבית לפסח. לא רוצה שאמא שלי תסמוך עלי שלאבא שלי טוב ואני דואגת לו”!
“למה את לא מסרבת למלא את הבקשות הללו”?
ברגע שהשאלה יוצאת מפי אני שמה לב לשינוי שמתחולל בחדר. חבצלת מתבוננת בי בחוסר אמון, בהאשמה, אך גם בשביעות רצון שהיא מנסה לכבוש כשהיא שולחת ביוסי מבט במצודד. דסי, בעדינותה, פוקחת עיניים גדולות ונראית חסרת אונים, ויוסי, יוסי נראה כמו פצצת זמן מתקתקת בשלב זה. קצר רוח ועצבני הוא לוטש בי מבט ואני מבינה שהוא רותח ממש. אני מדמיינת עשן יוצא מנחיריו וכמעט מחייכת כשאני שואלת “מי הכי מתרגז לשמוע את השאלה שלי כרגע?”
דסי וחבצלת פורצות בצחוק ואומרות, כמתחרות זו בזו “יוסי”, “אבא”… חבצלת צוחקת אך גם עושה את ההעוויה הברורה של מי שמצווה על תווי פניו לא להפגין רגש עז אני מבינה פתאום שהיא עומדת לבכות. והפעם, מי ששמה לב לכך זו דסי, שמניחה יד מנחמת על כתפה של חבצלת ומלטפת בעדינות, שוב ושוב. אני פונה אליהן ורואה את חבצלת מתמסרת למגע, ללא מילים, מתקרבת כמעט לא במודע לאמה, זו הפעם הראשונה מזה שנים. אני שמחה בשבילן על הרגע הזה בו חבצלת יכולה פשוט להיות ילדה קטנה ונזקקת המקבלת בהכנעה ובקלות את המצרך הכי מבוקש, הכי נדרש, ועם זאת כל כך לא מובן מאליו- אהבה.
האווירה בחדר מקבלת מימד אחר, של קלות ופתאום הכל צבוע שוב בצבעים בהירים ואווריריים. השמש פורצת פנימה ונראה כאילו היא מוחה את הקמטים והתווים הנוקשים מפני כולנו. שוב בפעם המיליון אני פונה לריבון המילים ואומרת לו בלבי ‘ה’ שפתי תפתח’! מתכוננת לפרום את כל זה באופן ברור אך גם בעדינות, מייחלת לנס הזה שמצית את הלבבות ונותן אפשרות לראות את הזולת ומצוקותיו. מקווה שאהיה ראויה לתווך את הנס הזה ליושבי החדר.
אני פונה ליוסי, שנראה קצת המום מהשאלה, מהצחוק, וככל הנראה שואל עצמו איך להגיב. אני פותרת את בעייתו ושואלת אותו “למה לדעתך חבצלת צריכה לציית לך”?
הכעס שוב מבליח על פניו והוא משיב “ואת לא חושבת שהיא צריכה לציית לי”?
אני לא עונה, רק ממשיכה להתבונן בו. אחרי כחצי דקה של איבה הוא מתחיל לדבר: “חבצלת חייבת לציית לי כי ככה כתוב בתורה. וכי אם היא רוצה להיות אתי במערכת יחסים טובה היא חייבת לעשות את מה שאני אומר לה ואסור לה לסרב או להפגין אי רצון או אי נעימות. זה מה שאנחנו מצפים מהילדים שלנו” הוא שולח מבט מתרה בדסי, שמהנהנת, וממשיך “אני לא מוכן לאפשר שום פרצות בנושא הזה ולא מוכן שתחבלי בחינוך שלנו, במסורת האבות שלנו. זה חשוב לנו מאד”.
“מי לדעתך צריך להחליט אם חבצלת מצייתת לך ולכתוב בתורה- אתה או היא”?
“אני צריך לחנך אותה ומכאן שזו החלטה שלי”!
אני פולטת את ה”אהמ” הפסיכולוגי המפורסם ושוקעת במחשבות. ברור לי שילדים צריכים לציית להוריהם- מה השאלה? ילדים זקוקים לגבולות ולהגנה המשתמעת מהם. אולם כאן נראה שהצורך של יוסי כל כך דוחק וקריטי שהצו ההלכתי הוא רק תירוץ, כמו גם טובתה של חבצלת. גם נראה שלנערה אין שום הזדמנות להפנים את הערך המיוחד של כיבוד הורים כיוון שאביה “ממונה” עליו במקומה, לוקח עליו אחריות. ואני שמה לב שהוא גם מאיים בקלקול מערכת היחסים. אני תוהה מדוע, ומחליטה לברר זאת עד הסוף.
“דסי, איך זה בשבילך להתמודד עם חוסר הסכמה שעולה לעיתים בינך לבין יוסי”?
“אין בינינו חוסר הסכמה”.
“בכלל? במה אתם שונים מזוגות אחרים? כולנו מתמודדים עם דעות שונות, לא?”
“אנחנו עובדים על זה מאד, על ההסכמה בינינו”.
“כשאת אומרת ‘עובדים על זה’ למי את מתכוונת? לעבודה שלך או של יוסי”?
“אני עובדת על זה”.
“מה את עושה כדי לעבוד על זה?”
“אני מוותרת”.
“את יכולה לתת דוגמא?”
“כן. למשל כשאני נמצאת בחנות וצריכה לקנות דברים לבית כל הזמן עומדת מול עיני הדעה של יוסי שצריך לחסוך כי אין לנו משאבים מיותרים אז אני מוציאה רק על מה שצריך ואפילו פחות מזה כדי שיוסי יהיה מרוצה”.
“המצב בחשבון הבנק שלכם הוא רק אינטרס של יוסי או גם שלך? למה את צריכה לחשוב מה תהיה דעתו של יוסי? ומה דעתך את על הוצאות כספיות כבדות כשאתם בכזה מצב”?
ככה נשמע קול דממה דקה. כמו השקט בחדרי כרגע.
ואז דסי עונה, ונראה כאילו איזשהו מחסום בלתי נראה התפוגג: “אי אפשר להתעלם מהרצונות של יוסי. זה כל כך חזק… המבט שלו כשהוא רוצה משהו… הוא לעולם לא משלים עם דברים שלא מוצאים חן בעיניו. לעולם לא מוותר. גם אם נראה שהשלים עם משהו מדי כמה זמן תבוא התפרצות שתבהיר שהוא לא מרוצה ואז אני נרתעת. במצב כזה, ברור שאכפת לי יותר מה הוא חושב ממה שאני.
אין לי הזדמנות לחשוב מה דעתי על מה שקורה בחשבון הבנק שלנו, למשל. אני יותר עסוקה בזה שיוסי יהיה מרוצה”.
“כמה אחוזים מהמחשבות שלך עוסקים בשביעות הרצון של יוסי”?
“מאה אחוז”! עונה דסי ללא היסוס, ופוכרת ידיים.
“את חושבת שבמהלך כל הפגישות שלנו עד כה הצלחתי לראות את הדורשנות של יוסי”?
“ממש לא”!
אני פונה לחבצלת, שמתבוננת בכל השיח הזה בעיניים פעורות.
“כמה אחוזים מהמחשבות שלך עוסקים בשביעות הרצון של אבא שלך”?
“מאה אחוז” היא עונה בשקט.
“כמה אחוזים מהמחשבות שלך עוסקים במה שנכון לך לעשות, בהתאם לאמת הפנימית שלך ולאמת שהתורה מייצגת עבורנו”?
חבצלת שותקת ועל פניה יש קשת שלמה של הבעות, מפליאה להתעניינות, ואני שמה לב בקורת רוח שהיא באמת מהרהרת, סוף סוף, בשאלה שכולנו עוסקים בה: מה נכון לעשות לדעתי? מה היא האמת הפנימית שלי? מה הן אמות המידה והמוסר שלי?
סוף סוף היא מפעילה ביקורת עצמית אמיתית, שמתבטאת בתשובתה: “אני עוסקת בשביעות הרצון של אבא שלי כל רגע ורגע מחיי. כל שניה. מאה אחוז. אני בכלל לא חושבת על מה חשוב עבורי. אבל אני מבינה שבעצם אני לא בסדר… מי שצריך למלא ולהאמין במה שכתוב בעשרת הדיברות זה אני… אם אני מצייתת, זה צריך להיות בגלל שאני מאמינה בזה…”
“נכון מאד” אני מסכימה “ואת מאמינה בזה”?
“כן”. עונה חבצלת ללא היסוס. אני מאמינה שאני צריכה לכבד את הורי.
“אז מה תעשי עם בקשות שקשה לך לציית להן”?
חבצלת עוצמת עיניים ומתקשה לענות. היא בוררת מילים בקפידה ולא מסתכלת על יוסי מתוך כוונה ברורה. בסוף היא עונה. “אני חושבת שדברים שקשה לי לציית להם אני צריכה לומר”.
היא פוקחת עיניים, בולעת רוקה ואומרת “אבל אם לא אציית אבא לא יאהב אותי יותר. לא יתייחס אלי. מערכת היחסים בינינו תהרס”.
אני שותקת, ומתבוננת בפני הנוכחים. יוסי, דסי וחבצלת. כולם נסערים אך המומים מהגילויים של השעה האחרונה, ויש איזשהי תחושה של חשיבה, בחינה מחדש. אני חושבת לעצמי על השלב הקריטי של “דעת”, של הפנמה, שבא אחרי חכמה ובינה, ונראה שרצונותיו הדוחקים של יוסי שואבים מחבצלת ומדסי את היכולת לשהות בו. כמו ואקום של דורשנות והחלטיות. ובטרם אני מספיקה להבהיר לעצמי את מחשבותי יוסי מכחכח בגרונו ופונה אל שתי הנשים הללו בחייו, דסי וחבצלת ואומר להן בכנות, לאט:
“אני רוצה לומר לכן תודה. תודה על שהשמעתן לי עכשיו הרבה דברים חדשים ונתתן לי המון חומר למחשבה”… הוא מהסס וממשיך: “אני בהחלט מאמין שאתן צריכות להביע מה שלא מוצא חן בעיניכן”….
הוא פונה לחבצלת ואומר לה “את יודעת, את צודקת. את באמת צריכה לעשות מה שאת חושבת שנכון, וגם להגיד לי כשדברים לא מוצאים חן בעיניך. אני בטוח שאם את מצייתת לי את צריכה לעשות זאת מפני שאת מאמינה בזה ולא בגלל שאני דורש.
וחוץ מזה אני אמשיך לאהוב אותך גם אם לא תצייתי לי. אולי אני אכעס- אבל את תמשיכי להיות בתי הבכורה והאהובה לתמיד”.
חבצלת מסתכלת על יוסי ולא מאמינה “אז אתה לא תשכח ממני אחרי שאתחתן, אם לא אציית לך בכל דבר”?
יוסי מסתכל עלי ומסמיק ואז עונה: “לא. אני לא אשכח, ותמיד נרצה גם אני וגם אמא להיות אתך בקשר”!
חבצלת מתיישרת בכסא, ומחייכת אליו, ולדסי, ואפילו אלי. ופתאום נראה איך האושר ממלא אותה, ואיך ההרשאה של יוסי ממלאת אותה בטחון והקלה. והיא אומרת לו “אבל שתדע שאני באמת רוצה לכבד אותך”!
“כן”, עונה יוסי “אבל שתדעי שלא קורה לי כלום אם את לא… לא משמים ולא ממך”.
אני לא זזה כל הזמן הזה. אני מתבוננת בהם בהתפעלות ונדהמת, שוב, מנפלאות החוויה האנושית הזו. מהזכות שנפלה בחלקי לחוות את השינוי הזה ביחד אתם. אני מחמיאה ליוסי מעומק לבי על ההבנה שלו, על חכמתו ועל המילים החמות שמצא לבטא את רגשותיו, ושולחת אותם לדרכם בהקלה.
אחרי שבוע, אני לא מתפלאת לקבל טלפון מדסי שאומרת לי בשמחה שחבצלת רגועה מאד וכל הסימפטומים הוקלו במידה ניכרת. “אנחנו ממשיכים לעבוד על זה, והפעם כולנו!” היא אומרת בסיפוק, ומזמינה פגישה נוספת, הפעם לה וליוסי לבדם, לדון בהתפתחויות וביחסים ביניהם.

לקריאת הפרק הקודם