השטפונות במומביי | זווית נשית

מומבאי, במזרח הודו, לא קטנה כלל וכלל, עשרים וחמישה מיליון איש גרים
בה, אולי כדאי יותר לומר מתגוררים בה. רבים מהם הומלסים, אין להם בית
כלל, אחרים בנו לעצמם פחונים או מקומות מחסה מקרטונים. שכונות גדולות
מלאות בפחונים הללו, המגובבים אחד על גבי השני. כשמגיע המונסון העונתי,
הוא גובה קורבנות עצומים בנפש.
המונסון הפעם היה עוצמתי, גשמי הזלעפות היו נוראים הם נגמרו בנס תוך יום
אחד, למחרת כבר זרחה השמש ורק המכוניות הרבות שהיו תקועות ומוצפות
העידו על מה שקרה.
השלוחה הצעירה, חיה קוזלובסקי מתארת איך ה’ עוזר לשלוחים – שחררתי
את הילדים מהגן שלנו מוקדם יותר בגלל התחזית, זה היה נס. הגענו הביתה
אחרי שעה וחצי של נסיעה בפקקים ארוכים, אבל לפני המבול. ילדים שלומדים
באיזה בית ספר בינלאומי הגיעו הביתה אחר חצות.
היינו בבית, ראינו את הרחוב המוצף, שמענו שכבר 50 שנה לא היה שטפון
כזה. צלצלתי לחברי הקהילה ושמעתי שאלפיים היהודים במומבאי, מסודרים.
צלצלתי לכולם ונרגעתי.
אינני יודעת להעריך כמה נהרגו בעיר, לא ידוע לי על חילוצים, לא כל כך
מתייחסים פה לחיי אדם, במרכז העיר היו קבוצות של זרים שחילקו אוכל וזה
הכל.
אנחנו גרים בשכונה מאד מתויירת, הבריטים ששלטו כאן בעבר בנו אותה
היטב, יש ניקוז מעולה, כך שלא סבלנו מהמים. גם בית חבד לא ניזוק. דאגתי
לבית הספר, חששתי ללכת לשם בעצמי, שלחתי את אחת המנקות והיא
תארה לי את כתמי העובש על הקירות. הרצפה היא ריצפת פרקט, מה יקרה
אם הפרקט היקר יתחיל להתנפח ויתרומם? רק עכשיו סיימנו לשפץ, השקענו
עשרות אלפי דולרים שאין לנו, בשיפוץ, מונסון אחד הורס הכל.
למעשה, הילדים היו בבית יום אחד בלבד, למרות שהכריזו על כמה ימי חופשה.
ב”ה, כל הקהילה מסודרת , אין נפגעים, יש ויש נזקים.