מיומנה של מורה שיצאה החוצה | בלוג אישי

ה’ראשון לספטמבר’ כבר מבצבץ מדפי היומן שכבר זמן רב לא הסתכלתי עליו.
אם נחזור רגע להתחלה, אז שלום, קוראים לי מושקא בת 22, מורה, מלמדת באולפנא כבר שנה שניה.
סיפור חיי מזכיר עוד הרבה סיפורים של ‘מושקות’ או ‘חנות’- מגן ועד סיום התואר, אני במסלול הקבוע של בת חב”ד.
‘הראשון לספטמבר’, מלבד היותו תאריך לועזי המסמל את תחילת הלימודים, תמיד היה הוא עבורי תאריך לכנס פתיחה,, לעוד הרבה כנסים בנושא חשבון נפש ו’המלך בשדה’ וכו’.
והנה, היום כשאני עושה חשבון נפש ומסתכלת על השנה שחלפה ועל זו שמתקרבת, נצבט לי הלב ואני אסביר.
תמיד אמרו לי “כדאי לך לעבוד בחב”ד, את לא מבינה את הקושי של היציאה מהחממה החב”דית”, אז ברור שניסיתי להתקבל לכל מיני “בית רבקה”, אבל.. לא הלך.. וכמו שאמרתי אני מורה באולפנא.
כשנכנסתי לאולפנא, לא הרגשתי את הקושי שעליו דיברו, ואפילו הרגשתי שעול ירד מכתפיי . בניגוד לחברותיי שעבדו בחב”ד, כשהלכתי לחתונות לא היו בי נעיצות עיניים (יותר מהרגיל) של תלמידות אשר בוחנות את מצב צניעותי (ועוד ועוד), ובסך הכל, נהניתי מהעניין.
כלומר, ברור שהפריע לי שהגישה ל”אלול” היא לא בדיוק הגישה שלנו, וכשיום אחד בחודש שבט חזרתי הביתה ושאלתי לפשר החולצות הלבנות אמרו לי “מושקא! כ”ב שבט היום!!!”, ושבפורים בהתחלה היה לי קצת קשה לרקוד לצלילי המוזיקה המוזרה הזו שהולכת היום, ושבפסח יצאתי הפנאטית של חדר המורים (לא המורות ח”ו) שמקלפת עגבניות . אה וכמובן בערב חג, סליחה, יום העצמאות כשהונף הדגל ושרו מסביבי את המנון המדינה אז כבר לא יכולתי להעלם (נסו אתן, כשמנהלת האולפנא נועצת עיניים ובוחנת אתכן במבטה), עמדתי עם המוני הבנות ומלמלתי בעיניים עצומות מהתרגשות את מילות השיר, אשר אותו כינה הרב מהמכללה “מוקצה”.
אז, הראשון לספטמבר מתקרב ואני במצב שאני לא מודדת את חצאיותיי בחנות במלא פוזיציות (אני הרי תמיד אהיה הכי צנועה באולפנא), והלק שלי הורוד בהיר בהיר עזב לטובת גוונים אחרים, אני מבינה, ונצבט לי הלב. חייבת שינוי, חייבת לתפוס את עצמי בידיים!
אני מבינה שהאופציות שעומדות מולי לא מיטביות, אבל חייבת לחשב מסלול מחדש.
אומרים שידיעת המחלה היא חצי תרופה, אז ממקום מושבי מאחורי המקלדת, אני שולחת את חצי התרופה לכל מאות המורות אשר יצאו מהחממה החב”דית ומשתכשכות במי ה”ממלכתי והממלכתי דתי” .
חסידות חב”ד אנו, חיילות הרבי אנו .