שני סוהרים סוחבים ומושכים אותו בידיהם, הוא לא מצליח אף לגרור רגליו לפי קצב ריצתם בפרוזדור. חולפות כמה דקות של נצח והם עומדים מול דלת מפתן התא בו יזרקו אותו.
במוחו משחזר נתק’ע את שעבר עליו: המעצר, הפרידה, המשא לעבר בית הכלא, החקירה, והנה הוא כאן. אין הוא יודע כמה זמן והכיצד ישרוד כאן, אם בכלל.
צעיר ורזה, יפה תואר, הוא עומד בפתח התא, כשעשרות זוגות עיניים נעוצות בו.
“הוא שלי!” הוא שלי!” “הוא שלי!” קריאות מסחר כבר נשמעות בין האסירים השולטים בתא… אין צורך להסביר לנתק’ע מה המשמעות של התופעה…
רועד הוא עומד במקומו לא זז. כשלפתע צעקה נשמעת.
“הוא שלי! לא של אף אחד אחר!”
בעיניים מפוחדות הרים ר’ נתקע את עיניו לראות מנין הגיע הקול. הוא לא מאמין. החסיד ר’ שמחה גורודצקי עומד למולו, ועוד לפני שההין אי מי מהאסירים להגיב מילה או לעשות מעשה, כבר משך ר’ שמחה את נתק’ע לכיוונו.
במשך שנה וחצי הגן ר’ שמחה על נתקע ברכהן בתא, עד ליום ששוחרר.
