חרפת רעב, מסירות וגבורת נפש
הצצה קטנה לחייה של אישה גדולה:
לכבוד יום הולדתה של הרבנית חנה, בכ”ח טבת, מוגש קטע מזיכרונותיה.
לכתבה המלאה:
ראש חודש תמוז תש”ח
וכי תאמרו: מה נאכל?
בינתיים התקדם לו הזמן כדרכו, מבלי לעצור לרגע במקום אחד. המזון ומיני המאכל שהבאתי עמי החלו אוזלים, והשאלה התעוררה במלוא חריפותה: ואם תאמר מה נאכל?…
גם כיום, כשאני שבעה ב”ה בכל מאת האחוזים, זוכרת אני עדיין היטב את טעם הרעב שטעמתי אז. לא היינו מדברים על כך, אך הבחנו היטב, בתחושת צער ייחודית, במקומות האחסון שהתרוקנו מהמזון שהיה בהם. הנורא מכל היה המחסור בלחם. אני זוכרת שבמשך כל חודש מאי לא ראינו פת-לחם לנגד עינינו.
בעלת-הבית עבדה אצל “מיוחסים” שהיה להם לחם יותר מהדרוש להם, והם נתנו לה את הנותר. בבואה הביתה, היתה מכנסת את כל העיזים והחזירים ואת שני הכלבים, ומשליכה לפניהם פיסות לחם.
עכשיו, כשאני נזכרת בכך, אני שמחה על כך שהתגברתי על עצמי ולא ביקשתי ממנה לתת גם לי פרוסת לחם. אני זוכרת את עצמי בבירור לוחצת את ידיי זו אל זו, רועדת קלות מרעב, תוך מחשבה על כך שעבור בעלי מדובר בסבל מתמשך, לאחר שנה של רעב בבית-הכלא. ראיתי אנשים עשירים לשעבר, שהידרדרו לשפל כה עמוק עד שנאלצו להתחנן לפת לחם. ישמרנו ה’, עד כמה שפל הוא מצב זה.
הייתי דואגת לכך שבעלי לא יראה את שק הלחם, ושנינו יחד היינו שוברים שאריות של לחם יבש ישן למספר חלקים ושורים אותם במים כדי שיתרככו ויהיו ניתנים לאכילה, ומהרהרים בשעת מעשה: ומה יהיה מחר?…
כך נהגנו מדי יום: את הקרום הקשה חתכנו מסביב ללחם, וצברנו את חתיכות הקרום בשקית כדי שלא ייפול עליהן אבק. לאחר זמן היינו שורים את חתיכות הקרום במים ואוכלים, מנערים את המפה כדי שאף פירור לא ייפול ממנה, ומקנחים באכילת הפירורים כדי שנהיה שבעים יותר.
כדי לקבל לחם היה צורך לעמוד בתור במשך שעות רבות, וגם כך – לא ניתן היה לקבל יותר מקילוגרם לחם לאדם, כמות שהיתה אמורה להספיק לשלושה ימים. כדי לקבל קילוגרם לחם זה – ולפעמים אף פחות מכך – היה צורך לצאת מהבית מוקדם ככל האפשר, משום שלעתים קרובות למדי לא הספיק הלחם לעומדים בקצהו המרוחק של התור.
בין הבאים לקבל את מנת הלחם היו גולים רבים מקוריאה, מקזחסטאן, מרוסיה ומארצות רבות נוספות. כל אחד השקיע כוחות כדי שבני קבוצתו יקבלו את הלחם בבטחה, ולעתים קרובות למדי הביא הדבר לקטטות.
הסדר היה שכל עשרה אנשים מינו על עצמם ממונה, וכמובן, מי שנמנה על העשיריות הראשונות – היה בטוח יותר שלא יעזוב הביתה בידיים ריקות.
נהגנו ללכת לשם שנינו, משום שהיה אסור לאחד לקבל עבור חברו. כדי שבעלי לא ימשוך תשומת-לב, וייראה כאדם פשוט – תפרתי עבורו, עוד כשהייתי בביתי, תלבושת שתשווה לו מראה של בן מעמד הפועלים, עם כובע מצחייה תואם. אולם פניו הסגירו את הסוד, שהוא ראוי ליחס שונה. ואכן, לעיתים תכופות אירע שהממונים על העשיריות הראשונות צירפו אותו אליהם, כדי לקצר את זמן עמידתו בתור. כשהיו מבחינים בכך האנטישמיים שבין העומדים – רוסיים ברובם – היו ניגשים וקוראים לעברו: “היי, לאן אתה נדחף, זקן!”
כששמעתי את הקריאות חשבתי שלא יהיה בכוחי לשאת זאת, אולם לא יכולתי לעשות מאומה בנידון. הצורך לקבל קילוגרם זה של לחם היה עבורנו עולם ומלואו.
שתדלנות בקזיל-ארדא
בינתיים אץ לו הזמן, ועלי היה להתחיל לחשוב על נסיעה בחזרה הביתה, מכמה טעמים: כדי לשמור על הדירה, כדי לנצל את השפע הגשמי שבעיר ולא לאבד את הקשרים במקום, וכדי לדאוג למשלוח חבילות מזון לבעלי באמצעות תחבולות שונות – חבילות שיכולות היו להישלח רק מערים שבהן ישנם יותר מוצרים.
לא הכל יכלו לשלוח חבילות ל”פושע” שכזה, שכן היתה בכך משום סכנה לשולח; אולם במקרה זה גילו אנשים רבים דרגות גבוהות ביותר של טוב-לב, ופעלו לשם כך במסירות-נפש, כשהם מעמידים עצמם בסכנה ממשית. ישלם ה’ שכרם הטוב על כך. בחזרתי לביתי דאגתי לכך ככל שהיה באפשרותי.
לנסיעתי חזרה הביתה היה טעם נוסף – פשוט, כדי שמספר האוכלים יקטן באחד, וכך יהיה צורך לדאוג למזון רק עבור אדם אחד. החלטנו איפוא שאסע בחזרה לביתי.
באותם ימים החלו לפקוד את הכפר גלי-חום כבדים, וחששתי שאם אשאיר את בעלי שם לבדו בתקופה זו – לא יוכל להחזיק מעמד. נסעתי איפוא לעיר המחוז קזיל-ארדא כדי להשתדל במשרדי הנ.ק.וו.ד., מתוך תקווה שיסכימו להעביר אותו לעיר זו, שבה היה קיבוץ יהודי של יהודי בוכרה, ובכלל – תנאי החיים שם היו טובים יותר מבציאילי.
בקזיל-ארדא היו רב ושוחט – שני אחים שעבדו בשעות היום בצחצוח נעליים כשהם יושבים על שרפרף ברחוב, כנהוג באותם מקומות, וכשסיימו את עבודתם – עסקו במשרותיהם הרוחניות.
בקזיל-ארדא פגשתי גם יהודי מיקטרינוסלב, שהוגלה לשם באשמת בורגנות4, ולאחר שסיים לרצות את תקופת גלותו – הקים בעיר עסק מצליח והעביר אליה את משפחתו. הוא הכיר אותנו, כמובן, ורצה לסייע לי ככל שהיה ביכולתו, אבל לאכול אצלו לא יכולתי, מטעמי כשרות. הוא הפנה אותי לשוחט מהומיל, גולה לשעבר, שנמנע ממנו לשוב לעירו ולכן השתקע שם אף הוא. אכלתי איפוא אצל השוחט, והתגוררתי אצל היהודי מיקטרינוסלב.
בקזיל-ארדא שהיתי עשרה ימים, שבמהלכם חיפשתי עצות שונות כדי להצליח במשימתי להעביר לשם את בעלי. בין השאר הגשתי בקשה – שנכתבה על-ידי עורך-דין גדול, שמכריי המליצו לי עליו – בהתבסס על כך שבעלי אינו בקו הבריאות, ושהוא זקוק לטיפולים רפואיים הקיימים רק בעיר הגדולה.
אולם לאחר כל השתדלנות, ולאחר תקופת ההמתנה שלי בעיר, שכללה הליכה שלוש פעמים למשרדי הנ.ק.וו.ד. וחילופי שאלות ותשובות דיפלומטיים – קיבלתי מענה, שלפיו כל הדרוש לבעלי מבחינה רפואית ישנו גם בציאילי, ואין צורך להעביר אותו לעיר אחרת. בסוד נודע לי שעל תיק האסיר של בעלי הופיעה הוראה בכתב: אסור לו לגור בין יהודים!
ככל שהדבר לא היה נעים – נאלצתי להכיר בכך שהמצב יישאר ללא שינוי. מחוסר ברירה, קניתי אי-אלו דברים שלא ניתן היה להשיגם בציאילי, ונסעתי לשם בחזרה.
כשהמצב אינו טוב, ומנסים לשנות אותו קמעא, והניסוי אינו מוביל לתוצאות טובות – ההשפעה על מצב-הרוח היא קשה מאוד. אך “בלעתי” גם אכזבה זו.
סיכמתי עם אחד הגולים, יהודי, שיעבור לגור עם בעלי בחדרו, כדי שלא יישאר תמיד לבדו.
(רשימת זכרונות הרבנית חנה, חוברת ח)