סיפורים מחכימים על הרבי והרבנית בתקופה קשה

בס”ד
סיפורים מחכימים על הרבי והרבנית בתקופה קשה
מאת לאה מן
ברטה אופנהיימר חצתה בצעדים נמרצים את הכיכר המרכזית באזור גראנדשטראסה שבמרכז ברלין. עטופה הייתה במעילה השחור שכל כפתוריו עד לאחרון שבהם רוכסו בקפידה, כאילו מצפינים סוד מפני עין זר, על צווארה כרוך היה צעיף משי אפור שתאם להפליא את הברט הכהה שחבשה על ראשה, והדגיש את המבט המיוסר בעיניה.
קשה היה לזהות באישה מכווצת זו את אשתו של ד”ר אופנהיימר, יו”ר וועד הקהילה היהודית ומנהלו של אחד הבנקים היותר מצליחים בברלין.
היא העיפה מבט בשעונה והחישה את צעדיה כשהיא מנסה להשתלב בכיכר ההומה מבלי שתבלוט לעין עובר ושב.
עד לפני שנה לא היה אירוע גדול או קטן בחיי הקהילה היהודית בברלין, שלא נפתח בברכתם של בני הזוג אופנהיימר. הללו בנוסף לעושרם ומעמדם שהקנה להם השפעה בחוגי השלטון, ניחנו בחיבה לכל עניין יהודי ואף שלא נמנו עם בני קהילת יראים ולא זוהו כחלק מהקהילה האורתודוקסית, חשו אחריות מפליאה לכל צרכי הדת של הקהילה על פלגיה השונים.
אלא שכל זאת נראה היה ברגע זה בעיניה של ברטה כנחלת העבר, מאז תחילת המשבר הכלכלי הגדול (1929) נטרפו הקלפים והכל נע כמטוטלת.
משהגיעה ברטה לקצה הכיכר פנתה ימינה ונבלעה בתוך בניין רב קומות שעל חזיתו התנוסס סמל וועד הקהילה. ברטה משכה במצילה שהייתה קבועה על שער הכניסה, שהיה מעוצב בסגנון גותי מובהק, ומשנשמע קול המצילה נפתח הסורג העליון של השער וראשו של השוער הזדקר החוצה. ברטה הגישה לו את כטיס הביקור, הלה עיין בו לרגע והתנצל במבוכה: “צר לי, גב’ אופנהיימר, אלו הם כללי הביטחון והזהירות המתחייבים מהמצב השורר כאן, לאחרונה קיבלנו הוראות…”
וטרם היה סיפק בידו להשלים את דבריו נשמעו קולות המולה מכיוון הכיכר ובעקבותיהם נתגלתה קבוצת מפגינים רעשנית שצעדה בסך, כל חבריה היו לבושים בחולצות חומות (לבוש תנועת הנוער של המפלגה הנאצית) ובפיהם סיסמאות בגנות הרפובליקה השולטת ותפקודה הכלכלי.
“אתמול היה נסיון של קבוצה שכזו לפרוץ לבנייני הקהילה”, המשיך השוער בדבריוכשבקולו נשמעים כעס ופחד כאחד, “אין אני מבין את אוזלת היד של משטרת ברלין” קבל. “אין ברירה, זה מחיר הדמוקרטיה של הרפובליקה שלנו”, אמרה במרירות גב’ אופנהיימר.
“הרפובליקה תתמוטט, גב’ אופנהיימר” קבע השוער בפסקנות כשאת דבריו משסע בליל ססמאות גזעניות שנשנע מהרחוב.
“המרשל הידנבורג, נשיא גרמניה, לא ייתן לרפובליקה להתמוטט כל כך מהר”, הסבירה ברטה בסבלנות לשוער המודאג.
“לא תהיה לו ברירה לנשיא, הוא לא יעמוד בפני הלחץ כפי שלא עמד בפני האינפלציה”, דבק השוער בגרסתו הראשונית, “מכל מקום הזדרזי, גב’ אופנהיימר, הרב מונק כבר ממתין לך”…
“הרב מונק ממתין לי?” שאלה ברטה מופתעת.
“וכי אין את יודעת לשם מה הגעת לכאן, גב’ אופנהיימר?”, הקשה השוער.
“לא”, ענתה כשהיא מנסה לשווא להסוות את ההתרגשות שתקפה אותה. מאז שהתמוטט הבנק ובעקבותיו נקלעו מוסדות הקהילה למצוקה של ממש, השתדלה לא להיפגש עם ראשי הקהילה ובוודאי לא נקראה אליהם. הרב מונק, רב הקהילה, היה הדמות הדומיננטית בהנהגה הרוחנית של הקהילה.
“קיבלתי הזמנה לבוא בדחיפות ותו לא”, השיבה באותה נימה.
“הידוע לי בכל העניין”, אמר השוער מבלי שנשאל, “שלפני כחמש דקות הגיע הרב מונק ושאל אם את נמצאת כבר”…
ברטה הביטה ארוכות בשוער, כשהיא תוהה על חוסר האתיקה המקצועית שנתגלה לה, חלפה על פניו ונכנסה פנימה.
השוער שזו לו שנתו החמישית כשוער בניין הקהילה, הביט אחריה נדהם. זו לו הפעם הראשונה שגב’ אופנהיימר מזדמנת למשרדי הקהילה, אך מעולם לא חלפה על פניו ללא מילת ברכה. אמנם אין הוא נמנה עם אותן הבריות שמעשה כזה ייפגע במעמדן, אך עובדה זו מוכיחה מעל לכל ספק כי אצל גב’ אופנהיימר אין היום כתמול שלשום.
בעוד הוא בוחן את הנחתו החדשה חזור ובחון סיימה ברטה את פגישתה עם הרב מונק וחלפה בשנית על פניו, הפעם נעצרה, בירכה אותו לשלום ונדמה היה לו כי שוב חזרה לימי תמול שלשום.
“מה שלום ד”ר אופנהיימר”? שאל השוער בהתעניינות גלויה, “שמעתי שנטל חופשה מענייני הבנק, ושהגיס מר פרידריך בלוך מגיע מפריז לסייע לו, הנכון הדבר?”
ברטה שנדהמה מחוסר האתיקה שהגיע לדעתה לגילויים בלתי סבירים, נתנה בו מבט קפדני, הטילה לעברו ברכת שלום צוננת, יצאה את שער הבניין ונעמדה על גרם המדרגות החיצוני כממתינה למשהו או למישהו. היא התרחקה משער הבניין באופן ניכר, עד שהשוער גם אם רצה לא היה יכול להטרידה בשאלות שונות ומשונות.
אין זו הפעם הראשונה שהיא נתקלת בהתעניינות גוברת של אנשי הקהילה בחיי משפחתה בעקבות התמוטטות הבנק, אלא שלא ראתה כל הגיון והגינות בכך שהתעניינות זו תעשה ע”י עובד ציבור על חשבון שעות עבודתו, ובכלל, נדמה היה לה כי שוער זה יותר משנותן הוא דעתו על הבאים והיוצאים, נותן הוא דעתו על מעשיהם, כל זאת אף שלא הכירה את השוער כאדם המתפרנס ממעשי אחרים.
לא אתפלא, הרהרה לעצמה במרירות, אם יקדם את פניה של גב’ ברויאר ויספר לה כי אני ממתינה לה ואף יביא בפניה את פרטי המשימה שהטיל עלינו הרב מונק.
אלא שהפעם נשאר ההרהור בגדר הרהור בלבד וגב’ ברויאר שנראתה כבר בפינת הרחוב, פסחה על שער הבניין ופנתה היישר לגב’ אופנהיימר.
“אני מצטערת שנאלצת להמתין לי”, התנצלה גב’ ברויאר כשהיא ממשיכה בדרכה לעבר בניין הקהילה וגב’ אופנהיימר בעקבותיה, “מה ביקש הרב מונק?” שאלה.
“הרב מונק ביקש שניצור קשר עם מרת שניאורסאהן המתגוררת בעירנו כחמישה חודשים בקירוב”.
“מרת שניאורסאהן? לא שמעתי כלל על תושבים חדשים במקומנו”.
“לא ברור לי אם היא באה לגור מגורים של ממש, הבנתי כי היא שוהה כאן בעקבות לימודי בעלה”.
“ומה שונה אישה זו מכל הנשים השוהות לצורך לימודים”? המשיכה גב’ ברויאר להקשות.
“וכי אין הגברות יודעות כי הלה הוא חתנו של הרבי מליובאוויטש”, שמעו קול מאחוריהן. גב’ אופנהיימר שהקול היה מוכר לה סובבה במהירות את ראשה, משהבחינה בשוער פנתה לגב’ ברויאר כשהיא מתעלמת ביודעין מנוכחות השוער. “לא הרגשתי שהגענו כבר לשער הבניין”, הפטירה.
“הרב מונק עדיין נמצא”, נשאל השוער ע”י גב’ ברויאר, שלא הבינה מדוע התעלמה חברתה משוער בניין הקהילה, התעלמות שלא תאמה את אישיותה של אשת הבנקאי הדגול, ודווקא הפעם למרבה ההפתעה לא ענה השוער דבר, רק פתח לרווחה את דלת הכניסה והורה בידו לעבר חדרו של הרב מונק.
כשלוש שעות חלפו ושוב מצאה עצמה ברטה חוצה את כיכר גרנאדר שטראסה, אלא שהפעם היתה זו שעת ערב. קרני השמש האחרונות נאחזו בשיפולי הרקיע, רוח קרירה נשבה, כמין שלווה ירדה על הכיכר. שקט שאחרי סערת היום שלפני סערת הלילה.
אלא שברטה לט חשה כלל ועיקר בשינוי שחל בכיכר ומבואותיה, כל כולה הייתה שבויה בקסמו של הביקור בביתה של מרת שניאורסאהן, וייתכן כי מכוח קסם זה אף שכחה לרכוס את מעילה כהלכה ואפילו צעיף המשי נכרך ברישול מה.
היא, ברטה, לא ידעה להסביר לעצמה ממה התפעמה כל כך רוחה. האם הייתה זו העובדה הפשוטה שהרבנית הצעירה עזבה את כל חצר אביה ובאה לשהות בדד בניכר, מיד אחרי נישואיה?
או שמא הסדר והפשטות שקרנו מדירת החדר, חדר שהיא- ברטה- לעולם לא הייתה רואה בו דירה, הם שהרשימו אותה עמוקות?
ואולי המציאות שאפשר לרצות לחיות בתנאים שאינם משקפים כלל את המעמד האמיתי, דווקא היא שנגעה כל כך לליבה.
הרבה לא דיברה מרת שניאורסאהן אם כי קיבלה אותן בחביבות רבה. הן הבינו מיד כי רצונה לחיות חבויה, נסתרת, ללא כל הילה.
גב’ אופנהיימר נזכרה לפתע כי ד”ר ואלך, ידיד בעלה, סיפר להם כי לאחרונה הצטרף לאוניברסיטה תלמיד מיוחד. לשיעורים היה בא חבוש מגבעת, יושב בפתח הכיתה ורק שם מסיר את המגבעת ונשאר יושב בכיפה שחורה גדולה. אחד מהנוכחים העיר כי התנהגות זו כנראה נובעת מההקפדה לא ללכת ארבע אמות בלי מגבעת. אחרי השעות הקצרה אצל מרת שניאורסאהן הייתה ברורה לה זהותו של התלמיד המיוחד.
הערב רד, גב’ אופנהיימר הגיעה לבית גדול ורחב שבלט בגודלו ויופיו, היא דחפה קלות את שער הכניסה ונכנסה פנימה לביתה מבלי שתדע כי הזמן ותהפוכות ההיסטוריה יפגישו אותה עם מרת שניאורסאהן בארץ זרה ובנסיבות מפתיעות.
הרחבה שלפני בניין הרייכסטאג הגרמני הייתה כמעט שוממה. רק שוטרים שניצבו בכל פינה הזכירו גם בשעת בוקר מוקדמת זו לכל מי ששכח או רצה לשכוח, כי היושבים בבית הרייכסטאג התחלפו וימים חדשים הגיעו לגרמניה, זה למעלה משנה שהמפלגה הנאצית בשלטון וכבר הצליחה להשתלט על כל זרועות הממשל, הפרלמנט התפזר וחוקים חדשים נחתו על ההמונים.
ברטה נעצרה בשולי הרחבה רחבת בידיים ונצמדה לקיר הבניין, כמבקשת חסות, היא בדקה בפעם המי יודע כמה באותו בוקר את כיס בגדה כדי לוודא שתעודת הזהות שלה עדיין בידה. ברטה ידעה כי זיהויה כגב’ אופנהיימר לא יוסיף לה כבוד רב בעיני השוטרים החדשים, רק לפני חודשיים פרצו אלמונים את בניין הבנק שברשותם, חיבלו והרסו, גנבו ושדדו ועל הדלת הותירו כרזה הקוראת ל”חרם כלכלי על הזרים”, כרזה שנולדה ב”דר שטירמר”, העיתון הנאצי. על דלפק אחר נמצאה כרזה בנוסח זה לכבוד הפיהרר…
גב’ אופנהיימר ניסתה לשווא לנתק את עצמה בכוח מהמאורעות הימים האחרונים ושיננה לעצמה את המשימה שהוטלה עליה.
היא, גב’ אופנהיימר, צריכה לפגוש אישה שבאה לסדר דבר מה וחוזרת מיד לפריס, ועליה – על ברטה- הוטל להעביר לה מכתב לפריס, לגיס פרידריך בלוך. היא אינה יודעת דבר על טיבה של האישה, מר הירש- מזכיר ועד הקהילה- סיפק לה את המידע. בכלל, הרהרה לעצמה בפליאה, בימים טרופים שכאלה לבוא מפריס לכאן? אישה יהודייה? ללא מכיר או מלווה? מכל מקום לא הייתה זו הפליאה הראשונה שנתעוררה במוחה של גב’ אופנהיימר באותם הימים ועל כן ניתקה את עצמה מפליאה זו כשהיא נותנת את דעתה על שוטר האס.אס שהתקרב אליה, בתנועה מהירה אם כי מבוהלת במקצת, שלפה את תעודת – הזהות מכיסה.
אלא שבאותו רגע שמעה קול מוכר ונמרץ: “גב’ אופנהיימר, בואי אחרי במהירות, העמידה כאן ברחבה אינה מהדברים הנבונים בתקופה שכזאת”. גב’ אופנהיימר מיהרה לעשות כמצוות האדם הדובר, שלא היה אלא מר הירש מזכיר הקהילה.
בעודם מתרחקים בהליכה נמרצת מרחבת הרייכסטאג, הבחינה גב’ אופנהיימר כי מר הירש נרגש ביותר. עוד בטרם היה סיפק בידה לאמת את תחושתה, פנה אליה בסערה: “לא יאומן, גב’ אופנהיימר, לא יאומן”…
ברטה לא שאלה דבר, ברור היה לה כי ההמשך יבוא… “לא יאומן גב’ אופנהיימר, אישה צעירה, יהודייה, מגיעה ממקום בטוח ושליו, נכנסת למשרדי הגסטפו… לא יאומן… מרצונה החופשי, לבד, ללא כל מלווה, כדי לא לסכן איש… קשה להאמין…”
ברטה שניסתה להדביק את קצב הליכתו של מר הירש החליטה כי סיפור ה”לא יאומן” קשור משום מה אליה. לפתע ידעה באופן מוחלט, ידיעה שמקורה בלב, כי אישה זו היא כנראה האישה שלה ציפתה…
“מר הירש…” ניסתה ברטה לסנן משפט. “כן”, המשיך מר הירש כשהוא מגביר את קצב הליכתו ומתעלם מפנייתה. “כן, אני פשוט לא נרגע, איש צעיר נמלט מהשלטון הקומוניסטי ומגיע לפריס, ועליו להשיג מסמכים כל שהם כדי להינצל”…
-“מה זה שייך לענייננו”?- שאלה ברטה את עצמה בקול רם. מר הירש הסתובב אליה מופתע כאילו שכח את מציאותה.
“גב’ אופנהיימר, מה לא ברור? מה יותר שייך מכך… שאחיו של הצעיר הזה התכונן להגיע לכאן, לברלין, כדי להסדיר את העניינים הטכניים למען יוכל האח הצעיר להינצל…”
“ובכן…” המשיכה ברטה לשאול כשהיא מתקשה להבין את סערת הרגשות שתקפה את מזכירה השקול והמתון של הקבילה.
“ובכן,,, אישה צעירה זו שידעה כי סכנה לכל יהודי להגיע היום לאזור גרמני, מנעה מבעלה להגיע פן יבולע לו…”
“והגיעה בעצמה?”- השלימה ברטה בשאלה כשאט אט היא מבינה סוף סוף את הקשר בין הפרשיות, “זאת האישה שציפיתי לה”, פסקה לפתע בביטחון.
“אמת”, אמר מר הירש כשקולו נעשה רגוע יותר, “אך כרגע זה לא אקטואלי, עליה לעזוב מיד את גבולות המדינה, אני חושש, ואשר לעניין שלך… מהגרים רבים יוצאים לכיוון מרסיי, פריס, אלזס לורן, אני אדאג להעביר זאת, אל דאגה…יש למהר. הם, השליטים החדשיפ, כנראה מתכוננים להגיע גם לשם… לצרפת”.
“הבלים”, אמרה הגב’ אופנהיימר, “הם לא יעברו את קו מז’ינו”.
“אינני יודע”, ענה מר הירש בקול מהורהר, “אבל הם נטלו מהאישה הצעירה כתובת מדוייקת, שכונה, רחוב, בית, והבטיחו שכשיגיעו יבדקו”.
“מה ייבדקו?” שאלה ברטה.
“ייבדקו אם דבריה אמת, מוזר היה להם ששם המשפחה של בעלה, של אחיו ושלה זהים… לא יכול להיות שכולם שניאורסאהן, אמרו בשחצנות”.
“מה… שניאורסאהן… זאת אומרת מרת שניאורסאהן”, הוסיפה ברטה בקול לו לה… החרישה לרגע בנסותה להיזכר במשהו, התנערה והמשיכה כמשיחה עם עצמה, “כן, מר הירש, זה יאומן…” ולמול עינייה צפה הדמות האצילית בעלת דירת החדר שעזבה את בית אביה ובאה בעקבות בעלה הגדול…
ימים קשים עברו על משפחת אופנהיימר. בשלהי שנת 38 הצליחו לצאת מברלין עם זרם המהגרים האחרון לצרפת, עכשיו רק התחילו את מסע הנדודים, כשהם מנסים להימלט מאימת הנאצים שהשתלטו מסערה על צרפת. הם נדדו מכפר לכפר, לבסוף הצליחו להגיע לניס (ניצה)-עיר בדרום צרפת שהייתה תחת חסות איטלקית, שם בדרך לא דרך הצליחו לרכוש כרטיס להפלגה באחת האוניות האחרונות שיצאו את הנמל הצרפתי…
ברטה עמדה על הסיפון, בין המון סוער, כשאוזניה מוקפות בבליל צעקות: “גם אני רוצה כרטיס”… “אני כבר שלמתי”… “לי הבטיחו אתמול”… “אני לא אוותר”. הייתה זאת מלחמת הכרטיסים, הכול ידעו כי הפעם זה לא פוגרום זמני, זו מלחמת חיים. “מי נטל את כרטיסיי?!” פרצה זעקת שבר לבליל הקריאות והנאקות… “אמרתי שאין יותר כרטיסים ואין כלל לדבר על כך”, ניסה הקברניט להיות תקיף, ללא הצלחה יתרה.
לפתי משהו הטיל ידיעה לבין הממתינים להפלגה, ידיעה שהתפשטה מפה לאוזן… יש שני כרטיסים פנויים, נתפנה מקום.
גב’ אופנהיימר ניסה לעקוב אחרי השמועה, אולי היא תסייע לה, במציאת כרטיס לה ולמשפחתה.
“מי לא נוסע?” שאלה את הסובבים אותה. “הם”, אמר מישהו והצביע לעבר זוג שעמד מרחוק. “אני מכירה אותם היטב”, אמרה בלהט אישה באה בימים שעמדה ליד ברטה. “הוא כנראה אדם מיוחד מאד”, המשיכה בלי שנתבקשה לעשות כן, “ואשתו מיוחדת ביותר, תקופה ארוכה הייתה מגיעה אלי יום יום, מרחק של שעות ארוכות בגשם, בקור”.
“אליך? בשביל מה?” שאלה ברטה כשהיא מרגישה התעניינות בלי מובנת.
“לי היה משק עשיר של חלב בפרבר של פריז, פרות, עיזים, ואישה זו הייתה באה יום יום, מרחק של שעות, כדי לראות במו עיניה את האופן שאני חולבת בו את החלב…”
“ומה בכך?” נזרקה שאלה מאחד הסובבים. “אינך מבין דבר”, סנטה בו הקשישה. “היא הלכה בדד בין פלוגות עוינות שעות רבות, רק כדי לראות את החליבה, כי רק כך בעלה ישתמש בחלב, היא גם עשתה גבינה מהחלב ו..”
“לא יאומן… לא יאומן… מה…” נתלהטה לפתע גם ברטה שנזכרה במשהו, “בואי תראי לי אותה, נדמה לי כי נפגשתי עמה פעם”…
בערב נודע כי הספינה שהפליגה נתפשה ע”י האויב. מרת שניאורסאהן ובעלה לא עלו לספינה, כי קיבלו הודעה מאביה שישב בניו יורק שלא להפליג בספינה זו.

המקורות לעובדות שלהלן:
*סיפור המגבעת *תיאור הדירה בברלין *סיפור החליבה *הביקור במשרדי הגסטפו *סיפור האונייה- לקוחים מספר ” ימי מלך” חלק א’ פרקים 11,13,14.