כוח השמן בימי כסלו

ש. ליכטשטיין
ויהי היום
ותזדמנה בת השמן ובת היין לפונדק אחד. ותאמר בת היין לבת השמן: אחותי את ובעלת-בריתי, והלוא לא בכדי מצויות אנו יחדיו ב”על הניסים… ועל הנפלאות”.
ותבט בה בת השמן ממושכות ותפטיר חרש: כן, קרובות רחוקות אנו. ותתסוס בת היין ותישא את קולה: מדוע תדברי גבוהה-גבוהה
והרי תוכני וגם תוכנך לרז נחשב אני יצירה של כתישת ענבים
ואת תוצאה של כתית זיתים
ומה לך כי תתנשאי?
ותחריש בת השמן ולא תוסיף דבר.
ותלך בת היין הלוך וקצוף ותאמר:
בי נאמר: ” ושתו ביין מסכתי (משלי) זו תורה
ובך נאמר: “שמן תורק שמך” – נמשלה בו תורה
ומה לך כי תחרישי?!
ותען בת השמן בנחת כמונה מעות:
את, קולך ברמה – כשנכנסת – סוד יצא
ואני גם כשיוצקים אותי לכלי איני משמיעה קול.
תמהתני עליך קרובת-משפחתי, הקשתה בת היין כשהיא מנסה לשווא לשמור על קור-רוחה, כלום מחמת צניעות יתרה צפה את בכל מקום, ואין את יודעת סוד ההתבטלות וההתמזגות.

בורא אחד ברא עולם אחד וכלל בו הכל מכל כול, האור והחושך, הטוב והרע (הנראה), הנסתר והנגלה, הגבורה והחסד, ונתן בעולם זמנים ותקופות שונות, חלקם בימי הצינה, חלקם ימי קודש ויתרם ימי חול. בתוך עולם העשייה עשויות מקשה אחת, יש בריות שיסודן גבורה, האחרות חסד – יש בריות שרוב ימיהן בקודש ואילו זולתם בחול. וכל הבריאה על מכלול מידותיה וגווניה היא כלי לתכלית האחת של בורא אחד.
איש – איש על דגלו, על מחנהו ועל שבטו, איש – איש וכלי מידתו בידו, ויחדיו יוצרים הם את סוד ההתכללות של מידה בחברתה שכל מידה בולטת בייחודה העצמי.
והנה באה תקופת כסלו וטורפת את הכול זה בזה, האור בחושך והחושך באור, החוץ ב”פנים” וה”פנימה” ב”חוצה”, מעטים שניצחו את הרבים מונצחים ברבים ב”הולך ומוסיף כבית הלל” – ונדמה כי איש אינו שומר על ייחודו-שלו.
וביותר באה נקודה זו לידי ביטוי בשמן, שמן זית זך שהפך לסמל של חודש כסלו בכלל וימי החנוכה בפרט. תמיד ידענו כי יש לשמן כוחו שלו. שמן הוא בדרך כלל עניין של העלם, ואפילו כשמדליקים אותו ויוצרים אז באמצעות ההדלקה גילוי, הרי גילוי זה בא גם הוא בנחת ובחשאי, ההדלקה אינה מלווה בקולות, אין היא ניכרת אלא באורה המאיר. לא בכדי נכרך חג החנוכה בשמן עד שלשאלת הגמרא: ‘מאי חנוכה’, עונה היא בנס פך השמן וגם ברכת “שעשה ניסים” מברכים על השמן.
כדאי לשים לב כי מול כוח השמן יש לנו תקופות בהן בא לידי ביטוי כוח היין. כוחו כבר ניכר דווקא בתקופת חג הפורים, ימי הפורים סמלם יין והגמרא גם במקרה זה כורכת את כוח היין עם התקופה וקובעת:
“חייב איניש לבסומי בפוריא”, רש”י מפרש: ביין. ובכלל, כל ההתרחשות ההיסטורית היתה באמצעות יין, חטא העם במשתה המלך, מפלת המן, משתה אסתר וכו’.
וכידוע יין כל עניינו הוא גילוי פרסום, הסרת המחיצות, נכנס יין – יצא סוד, ואמנם ימי הפורים עצמם ביטוים ביטויו של כוח היין בשמחה, וברעש גדול בריקוד ובמשתה.
פנימיות התורה מעמידה את כוח היין מול כוח השמן בתכנם הפנימי של הימים.
ימי הפורים ימים בהם הגזרות נגזרו על הגוף הגשמי ולכן ביטוי ימי הפורים הוא גדול כוח הגוף בימים הללו עד שנקבע להלכה כי למשלוח-מנות ראויים רק דברים שהגוף נהנה מהם.
וכידוע בעירת חפץ גדול ומגושם בחומר מעוררת רעש רב, וזאת כשחלקי החומר הגשמי נשרפים ומזדככים, ולכן בפורים שמחת החג ברעש ובגילוי; לאמיתו של דבר הרעש נוצר מביטול הישות הדומיננטית מאוד בחפץ מגושם.
לא לחינם מצוי היין בימי פורים, כי חד הם, ואילו בימי החנוכה נגזרו הגזרות על הנשמה היהודית, “להעבירם מחוקי רצונך”, ולכן גם הביטוי המעשי של מצוות חנוכה יותר רוחני הוא באופיו, על מצוות היום נרות חנוכה נקבע להלכה: “הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן”.
וכאמור גם אופן ההדלקה הוא בנחת ובשלווה ללא רעש, כי כך דרכו של חפץ עדין יותר, רוחני יותר, שאינו יוצר מהומה בהדלקתו כחומר מגושם. יוצא אפוא שיפה כוחו של השמן לימי החנוכה הרוחניים שגם גילוים בשקט ובצניעות.

אלא, שעד כאן עדיין שולטים חוקי הבורא בבריאה, ברם משניכנס לתהות על קנקנו של השמן נגלה כי הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, ונדמה כי השמן פוסח על שתי הסעיפים וטרם החליט במה יבחר.
עד עתה, עסקנו בכוח-השמן מול כוח-היין שכל אחד מהם שמר על יתרונו השונה תכלית השינוי מרעהו והמייצג את קצהו ההופכי.
אך התהייה הנזכרת מתעוררת בשעה שמנסים אנו לעמוד על טיבו של השמן ואזי מתברר לנו כי שני פנים לא. מחד, כל יצירתנו וביאתו לעולם היא לאחר כתיתה, כתישה וביטוש, מצב שללא ספק מורה על תכונת התבטלות וענווה. יתירה מזו: הוא גם יפעפע אך יעלה מעלה-מעלה ויצוף מעל-פני השטח ולא יתערב עפ שאר מיני משקין, עובדה המוכיחה על בדלנות ואי-השתלבות עם האחרים. ושני פנים אלו בצוותא מרכיבים את ייחודו של כוח השמן.
כמפורסם, ברכת השמן נפלה בחלקו של שבט אשר ובפעמיים נכפלה בו לשון ברכה. בראשונה בירך יעקב אבינו את בנו: “מאשר שמנה לחמנו”, רש”י מפרש: שיהיה שמן רב בחלקו, ובשנייה מברך משה רבנו את שבט אשר בברכה: “וטובל בשמן רגלו” ומוסיף רש”י שגם משה מברך את שבט אש בריבוי שמן. למרות שברור ש”אין מקרא יוצא מידי פשוטו” ושתי הברכות מורות על ריבוי שמן כפשוטו (וכתוצאה מריבוי עצי זיתים בנחלת אשר), ודאי שבפנימיות הדברים יש קשר בין כוחו של השבט לכוח השמן.
‘שמן’ מסמל את החכמה שהיא חלק הנעלה ביותר באדם והיא מסמלת את קבלת-העול, העשייה ללא טעם ודעת, במסירות-נפש, ללא תחושת עריבות במעשה. דרגתו של אשר היתה, שלמרות ריבוי השמן – עבודתו היתה באופן ש”רגלו טבולה בשמן”, עבודתו בלטה דווקא מידת “הרגל”, קבלת העול..
ודאי שנשים על לב שדווקא שבט זה ש”טובל בשמן רגלו” נבחר כשבט המספק מזון לכל שבטי ישראל בזמן השמיטה (על כך נאמר “יהי רצוי אחיו”). ביצוע העבודה הרוחנית של שנת השמיטה דורש כוחות של התמודדות בעניינים גשמיים עם העלמות והסתרים, ובמצב שכזה צפות ועולות קושיות רבות ורק בכוח קבלת העול אפשר להתמיד בעבודת ה’. וזאת מכיוון שמצוות השבתת הארת לשנה שלמה יוצרת קושיות של ממש. אין זה מצב כמצבו של משה רבנו שיכול היה לחיות ארבעים יום ללא לחם וללא מים, אין זה מצב בו כוח האכילה של השנה השישית מקיים את האדם גם בשנה השביעית, ככוח האכילה של אליהו הנביא שניזון ארבעים יום בכוח אכילה אחת, ואין זה סוג של מזון כמו המן שהיו בו כל הטעמים שבעולם ולא היתה בו פסולת.
אלא, זה מצב שבו זקוקים ללחם גשמי בשנה השביעית ממש, בה אין זורעים ואזי כדברי הכתוב:
“וכי תאמרו מה נאכל” התשובה “וצוויתי את ברכתי” – אמונה וקבלת עול ללא כל היגיון והבנה.
ומשום שלמצווה זו נדרש כוח עצום של קבלת-עול, דווקא שבט אשר שבו מאירה מידת קבלת-העול מה”שמן”, משורשה ופנימיותה מסוגל לכך.
אך מפליא ביותר השכר שניתן לשבט אשר עבור עבודת שמנים זו. במדרש רבה נאמר: “מאשר שמנה לחמו – שהוא מעמיד בגדי שמונה”. ומה בגדי שמונה? כוהנים גדולים הלובשים שמונה בגדים. והרי שבט אשר אינו שבט לוי וכוהנים משבט לוי באים, אלא “שהיו בנותיו נאות ונשואות לכוהנים גדולים”.

ואם נבוא לבדוק מה ל”נוי” ול”כהונה גדולה”, על כורחנו מוכרחים אנו לחפש את הרובד הרוחני בנוי זה הקושר את הנוי לכהונה גדולה.
וכבר אמר נעים זמירות ישראל “כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה”, ואומר על כך המדרש: “ממשבצות זהב לבושה”, זה אהרון הכוהן שנאמר: “ועשית משבצות זהב”. מכאן אמרו: אשה שהיא מצנעת עצמה אפילו היא ישראלית ראויה היא שתנשא לכוהן ותעמיד כוהנים גדולים (כמעשה קמחית, יומא מז ע”א).
למותר לציין שדוקקא אצל הכוהן הגדול עניין האשה – “עזר כנגדו” – בעל משקל סגולי ייחויד. על עבודתו הייחודית בקודש-הקודשים ביופ-הכיפורים נאמר: “וכפר בעדו ובעד ביתו – זו אשתו”, עד שקבעו חכמים כי כוהן גדול שאינו נשוי אינו יכול לעבוד את עבודת יום-הכיפורים.
יתירה מזו: כשהתורה קובעת כי “ברוך מבנים אשר” והספרי מציין “אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר”, מקשים חז”ל כיצד אפשר לפרש את הדברים והרי במניין בני-ישראל לא מצינו ששבט אשר גדול יותר במניין משאר שבטי ישראל ומתרצים חז”ל כי אין עוסקין כאן בכמות אלא באיכות, בבנים השקולים כנגד הכול בסגולותיהם המיוחדות.
מפליא כי גם כשדנים חז”ל על תכונותיו הייחודיות של עץ הזית אינו מקבל הרכבה עם עץ אחר, ובאותו מקור אומרים חז”ל כי לכך נאמר: “בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך” – כשהאשה צנועה בביתה זוכה שיוצאים ממנה בנים טהורים.
ואם זה שכרה של עבודת הרגל בשמן, עבודת קבלת-העול, ומשזו היתה מצויה בשבט אשר כולו, תורגמה ע”י בנותיו לנוי שהביאן לכהונה גדולה.

ומצינו בכתובים מקרה נוסף בו נכרכו ילדים בעסקי שמן, כשבתווך ניצב אשה. היתה זו “אשה אחת מנשי בני-הנביאים”, אשתו של עובדיה הנביא אשר לווה כספים כדי לכלכל את הנביאים שברחו מפני אחאב, עובדיה מת והמלווה יהורם בן אחאב בא לתבוע את החוב (מלווה בריבית היה).
האשה צעקה לנביא אלישע ואמרה: “והנושה בה לקחת את שני ילדי לו לעבדים” – יהורם עובד עבודה-זרה היה, וחששה אשת עובדיה שיעביר גם את ילדיה לעבודה זרה – ו”אתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'”, טענה האשה לאלישע ראש הנביאים.
ואזי אלישע שואל אותה “מה יש לך בבית” – אמנם הקב”ה מקור הטוב משפיע מטובו על הצדיקים, אך על האדם ליצור כל השפעה לכך, ולכן שואל אותה הנביא לטיבם של הכלים העומדים לרשותה, ויש הגורסים שאלישע שאל אותה דווקא על טיבם של המעשים הקשורים בבית, דהיינו שלוש המצוות השייכות לאשה, טהרת-המשפחה, חלה והדלקת הנר, ועל כך עונה אשת עובדיה “אין לשפחתך כל בבית” – בעניין טהרת המשפחה “עבדך אישי מת”, בעניין חלה – אין כל, אין גם תבואה, נשאר רק “אסוך שמן” להדלקת נר – דהיינו נשארה מצוות הדלקת הנר.
נענה אלישע הנביא ומצווה עליה לשאול כלים מן החוץ מכל שכניה “כלים ריקים אל תמעיטי”, דהיינו להתחבר עם כלל ישראל, אפילו עם הללו נראים לה “כלים ריקים”, את כולם לכלול בכלל ישראל, אך לעשות זאת בצינעה, ובלשון הכתוב: “ובאת וסגרת הדלת בעדך”. ועוד הוסיף הנביא:

“ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי” – זאת-אומרת כלי, אדם שהיגיע באמצעותה לדרגה גבוהה, ל”מלא”, עליה להסיע אותו ממחשבתה כדי שלא תחוש גאווה שהיא השפיעה עליו ותרמה לעלייתו הרוחנית. לאחר מכן מדריכה הנביא שתמכור את השמן, תשלם לנושה אך היא ובניה יחיו בנותר – לא לחפש מותרות אלא להסתפק בשיריים (‘מאור ושמש’ פ’ ניצבים)
וכפי שהזכרנו יפה כוח השמן בימי כסלוף וזאת לא רק בגלל נס כ”ה בחודש זה ואור שמונה הימים של פך השמן, אלא גם בשל י”ט לחודש, ראש-השמה לחסידות.
וחסידות נמשלה לשמן, רזין דרזין. מצד עניינה העצמי, אינה מתערבת בשום דבר כי עצם החיות שלמעלה מההתפשטות. מאידך גיסא – מתפשטת, מפעפעת ומשפיעה על כל דבר.

אפשר שזה שורש סוד ההתמודדות שלנו כנשים, ובנות ונשות חב”ד בפרט, בכל מה שנכרך ב”כל כבודה בת מלך פנימה”.
מחד, אין פנימיות התורה מוציאה את הנשים מכלל השגה ולימוד התורה בכלל ופנימיות התורה בפרט ואף נשים כלולות ב”דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם” ולצורך זה הן חייבות ללמוד סוגיות בפנימיות התורה:
“ובזה גופא – לא רק לימוד העניינים היסודיים, אלא גם פרטי העניינים באופן של הבנה והשגה שגם לימוד זה שייך אליהן. ואדרבא ‘בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאש’… וכדי שתהיה הצלחתן גדולה ורחבה ועמוקה יותר בחינוך הילדים – יש צורך בידיעה והשגה בתורה בכלל, כולל ובמיוחד – בפנימיות התורה” (התוועדות שבועות תשמ”ו)
נמצא שטמון בנשים כוח השמן על שני אופניו: החוכמה, ההשגה, ההבנה, לימוד פנימיות התורה, הדברים המביאים להבנה, להבלטה, לשימוש בכל ההיגיון, הטעם והדעת; אך בו-זמנית נדרשת היא לכתישה, ההתבטלות, קבלת-העול, ההבדלה הנובעת מתוכם סגולתי שונה ומיוחד, מגורם המכתיב תנאים שלא תמיד עולים עם הרצון ומאוויי הנפש.
ואים ספק כי סתירה זו אינה סתירה כלל ועיר ודווקא שני הקווים המצויים בה מביאים אותה לשלמות. ולא בכדי תוצאה זו של עבודת ה”רגל” “בשמן”, “קבלת-העול”, מתוך “חוכמה”, למרות שהיתה נחלתו של שבט אשר כולו, באה לידי גילויי דווקא בבנותיו ובנשותיו של שבט זה שהפכו עבודה זו לנוי, נוי שרק הוא מאפשר עבודתם של כוהנים גדולים ביום הקדוש ביותר ובמקום הקדשו ביותר. ובכוח זה בכוחו להחזיר את המצב של “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, וכמארז”ל: “מה השמן אינו עומדף כך ישראל אינם מתערבים עם העכו”ם”, וכבודם יתגלה בבניין בית המקדש השלישי (שיחת דברים תשל”א).
ותביט בה בת השמן ותשאל: ומדוע לא תנסי גם את להיות כך?
ותשחק בת היין ותרים קולה: אני?
והרי אין שירה אלא ביין
ואין יין אלא בקול יללה (ברכות מ, א)
והיה אם אהיה אני מין “קיימת וחדלה”, אזי חדלתי להיות אני.”
ותען בת השמן במאור-פנים: גם אני,
אם חדלתי מאחד מאלה חדלתי מהיות אני כי הנסתר שבי מפרנס את חוכמתי ודווקא הוא מביא לגילויי.

מקורות:
קונטרס עניינה של תורת החסידות.
ליקוטי-שיחות ח”א עמ’ 102 ואילך.
ליקוטי-שיחות ח”ב עמ’ 481 ואילך.
ליקוטי-שיחות ח”ו עמ’ 242-243.
ליקוטי-שיחות ח”י עמ’ 292-293,
חי”ד עמ’ 7.
התוועדויות ה’תשמ”ו ח”ג עמ’ 520-521
ביאורי החסידות לנ”ך.מלכים.
אלפי ישראל – הצומח פי”ז, פ”כ, פכ”א.