גבוהה, ענודה בעגילי ‘משולש על גבי משולש על גבי משולש’ שמטלטלים ומתנגשים בכתפה עם כל תזוזת ‘הן’ או ‘לאו’ שלה – זה היה הדבר הראשון שצד את מבטי, נוסף לארבעה ילדים קטנים וחמודים, בלי עין הרע, בגילאי 2,3,4,6, + שני קורקינטים ותלת אופן. כך הם הגיעו אלינו לסעודת שבת. שמה הוא רעות נעמי, ובעלה. הבעל נשא בשתי ידיו אבטיח גדול. “שיהיה לקינוח הסעודה”, הוא אמר. סתם שכנים שגרים בבניין מולנו. בעלי הכיר את הבעל במניין השכונתי, הזמינם לשבת, והם הגיעו. העגילים, הילדים, הקורקינטים ו – האבטיח.
רעות – נעמי סידרה את שלושת ‘כלי הרכב’ ב’חני’ה’, צמוד לספה. אחר כך, הושיבה את ילדיה זה ליד זה, כמו במסדר. כשהתיישבה סוף סוף, בירכה, טעמה מהחלה, ונשענה לרווחה על משענת הכיסא.
דבורה הקטנה שלנו התחילה לומר דברי תורה. רעות – נעמי, מאזינה ברוב קשב, מפעם לפעם יוצקת כף נוספת של ‘געפילטע פיש’ בפה הקטן של אמונה, או של בתיה, או של יוסף יצחק. תחיה אוכלת בעצמה. באמצע פרשת השבוע, היא אינה מתאפקת. מבקשת סליחה, היא חייבת לומר משהו.
“סליחה”, היא אומרת, קצת מהססת – “למדתי פעם בישיבה שלכם, במעיינות”.
אני נועצת בה מבט. מנסה להיזכר. “את? פעם? היכן? מתי?”.
“בערך לפני עשרים שנה. הייתי בקבוצה הראשונה של סטודנטיות שלמדו במכון שלכם, מעיינות. אז זה היה ברמת אשכול, בירושלים…”
“טוב, בטח שלא תזכרו אותי” – הזכרונות הציפו אותה – “למדתי אצלכם רק חודש וחצי, באמצע החורף… נסענו אז, כל התלמידות, לשבתון בעיר העתיקה בצפת, ואת נסחבת עם שני הילדים שלך בעגלת תאומים בסמטאות העיר… חשבתי אז, כשראיתי אותך, שאני הולכת על קריירה. אני, לא הולכת להיות אמא לשני ילדים בגיל כזה צעיר, כמו שלך…”
אחר כך, ה’ גילגל וגילגל אותי. עברתי ממדרשי’ה למכון, עד שהחלטתי ‘ללכת על חב”ד’. הנה” – היא מצביעה על בעלה, ירא שמים מזוקן, לבוש סירטוק, “התחתנתי עם חב”דניק…”
משהו מנצנץ במוחי…. אולי זו סטפני? לא. לא יכול להיות!
כן! זו אני! – היא אומרת, מופתעת שזיהיתי אותה. “אני סטפני! ההורים שלי קוראים לי עד היום כך…”
לא יכול להיות. אני לא מאמינה… כמה צרות היא עשתה לנו אז, כמה בעיות, מתווכחת, תוקפת, מדליקה בכוונה אור בחדרה בשבת… לפעמים רצינו לומר לה בנימוס, שהיא אינה מתאימה למכון שלנו. שתעזוב, שתלך. שלא תזיק. אחר כך שמענו שהתחתנה, ניסינו להשיג אותה ולאחל לה ‘מזל טוב’ ולא הצלחנו. הקשר נותק. והנה היא כאן היום לפנינו, במלא הדרה. ילדים חסידיים, לומדים בחיידר חב”ד ‘תורת אמת’ בירושלים. משפחה למופת.
“נו” – שואל בעלי בזמן אכילת הקינוח, הלוא הוא האבטיח על הסכין שהביאו אורחינו – “ואת גרה היום כאן, ממש בבניין מולנו. אז בתור שכנה, מה יש לך לומר על המשפחה שלנו? עושים הרבה רעש, אהה? מקווה שלא יותר מדי…”
“לאו דווקא”, היא עונה, משולשי העגילים שלה משתכשכים זה בזה, “כשאני עומדת במרפסת ביתי ומסתכלת על המרפסת שלכם ממול, אני חושבת, שאיך שהוא, זה לא כזה נורא להסחב במסירות עם שני ילדים בסמטאות העיר העתיקה של צפת. כי משני הילדים הקטנים הללו של אז, גדלתם ב”ה ונהייתם משפחה ברוכה, גדולה ושלווה. ולי כבר יש ארבעה, בלי עין הרע, ויום אחד, אתם תסתכלו על המרפסת שלי, ותראו אצלי אותו דבר…….”