רעיון מעובד משיחת הרבי לפרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך.
לפעמים הניסים הופכים לשגרה, ואנחנו נעשים עיוורים. מי שפוקח עיניים, מרגיש את האהבה. בשביל זה צריך קבלת עול.
לכתבה מלאה…
הכללים נשברים, החוקים הרגילים לא עובדים, הטבע יוצא מגדרו – נס.
וגם האדם יוצא מגדרו, לא נשאר אדיש מול הנס. מתעורר, מתרגש, מתפעל.
“אתם ראיתם את כל אשר עשה ה’ לעיניכם… המסות הגדולות… האותות והמופתים הגדולים ההם”
כך אומר משה רבנו לבני ישראל בפרשה, ומוסיף:
“ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה”.
היתכן?
האם ליבם, עיניהם ואזניהם של בני ישראל אטומים היו, אל מול המסות הגדולות, האותות, המופתים, שהתחוללו לנגד עיניהם?
התורה מעידה הרי, כי עם ישראל הודה, אמר שירה והכיר בניסים הגדולים…
מהו אפוא הביאור לדברי משה – “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת”?
מסתבר, שיש הבדל בין ”נס” ל”חסד”.
נס הוא חד פעמי, משדד טבע. נס – אי אפשר לפספס.
אבל יש ניסים שנכנסים לשגרה השוטפת.
ארבעים שנה במדבר, עם ישראל מקבל טיפול שמימי יומיומי. מן – לחם מן השמיים, מים מן הבאר, ענני כבוד שמגנים ומסוככים עליהם, מכבסים ומגהצים את בגדיהם…
החסדים היום יומיים, נטמעו בתפיסה, והפכו להיות מובנים מאליהם…
מול חסדי הקב”ה בניסי היום יום, נותרו החושים כבויים, הלב סגור.
ואם אין הכרה בחסד – אין קירבה.
כי הנס – מעורר יראה, מחזק אמונה. והחסד – מקרב, מצית אהבה, מעורר תשוקה לדבוק בה’.
בתום ארבעים שנה, משנפתחו עיניהם של בני ישראל, התעורר ליבם, והתחדשה בהם ההכרה בחסדי ה’,
אז גם נוצרה קירבה נפלאה: “היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום”.
ואם בהנהגה הניסית שבמדבר, טבעו בני ישראל בטבע של שגרה, ללא הכרה בנפלאות ה’ עימם יום יום,
בעמדם בכניסה לארץ ישראל, בה הכול מתנהל בדרך הטבע, הניסיון גובר.
בארץ, הלחם מגיע לאחר חרישה וזריעה, הפרנסה מגיעה ביגיעה….
ההעלם מרים ראש, מסתיר עוד יותר על הנהגת ה’ את הכול.
כדי להיטען בכוחות מול הסתרי העולם הגשמי, כוחות לגלות אלוקות, יש צורך בקבלת עול:
“ושמרתם את דברי הברית הזאת” – שמירת הברית עם ה’ בתוקף ובקבלת עול, מבטלת את תעתועי ההעלם החשוך, מחברת אותנו לאמת האלוקית, ולחסדי ה’ עלינו יום יום, המאירים, הבהירים.