רעיון מעובד משיחת הרבי לפרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך…
את מבינה שיש דברים חשובים, ויש דברים שפחות… אבל מה קורה כשאת רוצה?
לכתבה המלאה…
את מבינה שיש דברים חשובים, ויש דברים שפחות.
מפעילה שיקול דעת, כל פרט נבדק ונמדד ומקבל את הדירוג המתאים לו.
אבל מה קורה כשאת רוצה?
כוח הרצון לא מבדיל בין פרט קטן לגדול. הרצון לא נשקל, לא מתחלק. הוא כולל את הכול…. כשאנחנו רוצים, אז רוצים עד הסוף, עד לפרט הכי קטן.
הרצון הוא כוח כוללני, מוחלט.
מצוות פרה אדומה, הפותחת את פרשתנו, היא חוק – מצווה שאין בה טעם שכלי.
קיום המצווה מבטא את רצון ה’ בטהרתו, ללא נגיעת השכל, בלי לערב הבנה והיגיון.
פרה אדומה היא חוק. למעלה מהשכל. יישום והתחברות לרצון האלוקי, שאינו חודר לגבולות המוח האנושי.
“זאת חוקת התורה” כך פותח הציווי על פרה אדומה. חוקת התורה ולא ‘חוקת הפרה’, מכאן, שבמצוות פרה אדומה טמונה חוקה כללית, המלמדת על התורה והמצוות כולם:
את החיבור הטהור לרצון ה’, המתעלה על גבולות ההבנה, יש להחדיר גם בקיום המצוות המובנות בשכלנו. גם המצוות שיש להן טעם, וטעמן ערב להיגיון וללב, גם אותן יש לקיים כמו חוק, מתוך אותה התבטלות לרצון ה’ המוחלט, שלמעלה משכל.
הדגש על הרצון, רצון ה’ המוחלט שבכל מצווה ומצווה, מאיר באור חדש את ההתייחסות למצוות: אין חלוקה, אי אפשר לשקול ולדרג מה קטן ומה גדול, מה חשוב ומה פחות. כל מצווה , וכל פרט במצווה – הכול נוגע, הכול מכריע, עד לפרט הכי קטן.
פרה אדומה מטהרת את הטמאים. הרצון המקיף את הכול, ללא חלוקה, משתקף בדיני הטומאה והטהרה.
כאשר אדם נוגע בטומאה באחד מאיבריו, ולו באצבעו בלבד, הריהו נטמא, והטומאה מקיפה את הגוף כולו.
אין הבדל בין מגע חיצוני, לבליעת דבר טמא, הטומאה חלה בכל התוקף גם בנגיעה.
הטומאה היא אותה טומאה, בין אם האדם שנכשל בה עשה זאת בשוגג, במזיד או אפילו באונס.
השפעת הטומאה גם היא מוחלטת – הטמא אינו יכול לאכול קודשים ולבוא אל המקדש.
בדיני טומאה וטהרה מאיר הרצון האלוקי בגלוי, משום שטהור וטמא אינם מושגים שכליים ברי הבנה.
משום כך, מתבטאת בו המהות המוחלטת של רצון ה’, שאין בה חילוקים והבדלים, והיא מקיפה את הכול בשווה, ללא התחשבות בפרטים.
זוהי ההוראה עבורנו, “חוקת התורה”: “הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה”. אין לשקול ולמדוד במצוות.
קטן וגדול, פרט זה או אחר, הכול שווה. כל מצווה היא רצון ה’, רצון שהוא למעלה מהתחלקות לפרטים, למעלה מדירוג של חשוב יותר או פחות.
הכול חשוב, הכול נוגע, הכול הוא רצון ה’, ועל כן אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים יש לנהוג כמו ב”חמורה שבחמורות”.
וכך גם בהפצת היהדות לזולת – ההשתדלות צריכה להיעשות בלב ונפש, לא רק בנוגע למצוות החמורות, אלא גם בדקדוקים מדברי סופרים, הכול מתוך אותה ההתמסרות לרצון ה’.
(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יג, עמ’ 66)
