רעיון מעובד משיחת הרבי לפרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך…
את תולשת חתיכת בצק, מרימה ומברכת. זוכה להפריש חלה בברכה, ולהביא ברכה אל מזונך, אל ביתך, אל משפחתך.
מצוות הפרשת חלה, הנמנית בפרשתנו בין מתנות הכהונה, ניתנה לנו הנשים במתנה – כדי לתקן. האישה הראשונה, חוה, קלקלה “חלתו של עולם”. כאשר אישה מפרישה חלה ומקדשת את אותו חלק מן הבצק, היא מתקנת את החטא הקדמון. איך? ומה הקשר?
חוה הוסיפה על ציווי הקב”ה. ה’ אסר לאכול מעץ הדעת, וחוה הרחיבה את האיסור, גם לנגיעה בעץ. חוה לא הפחיתה מהציווי.
להוסיף זה טוב, לא…? “עשו סייג לתורה” כך נאמר, ומובא בספרים שמוטב לאדם להפריש עצמו ממאה שערים של היתר, כדי שלא ליפול בשער אחד של איסור.
מהו הקלקול הגדול שהיה שם? למה זה כל כך גרוע?
מסתבר, שסייגים טובים הם – במקום הראוי להם. הכול תלוי מי, מתי והיכן.
כשאדם נמצא בקרבת מכשולים רוחניים, יפה יעשה אם יציב גדר שתשמור עליו מן הנפילה לתהום.
אולם אדם וחוה היו בגן עדן, שם, במקום בו אין רע, הגדרות והסייגים עלולים להזיק.
בחטא עץ הדעת, הסייג החטיא. היה פה דבר שאינו במקומו.
דבר טוב שמשתמשים בו במקום הלא נכון, הוא כבר לא טוב, אלא מביא נזק.
והתיקון: מצוות הפרשת חלה.
לכאורה, הפרשת חלה היא הפרדה. מחלוקת. הבצק כולו – חולין, ומפרידים ממנו את החלה, חלק שנעשה קדוש ומובדל.
פירוד לכשעצמו הוא לא דבר רצוי. השאיפה היא לאחדות. אבל פירוד שתפקידו לקבוע גבולות, להציב כל דבר במקומו ולשמור כל תחום לבל יתערב בשאינו מינו – פירוד כזה הוא טוב, מתקן, מביא לאחדות אמיתית,.
החלה ניתנת לכהן, בכך מתבטא החלוקה והגבולות שהנהיג הקדוש ברוך הוא בין כהנים, לוויים וישראלים.
בעולם כה מבולבל, בדור של טשטוש גדרים והגדרות, בלבול בין קודש לחול, ערבוב תפקידים וזהויות –
הפרשת חלה שניתנה בידי האישה, מתקנת את חלתו של עולם, מעמידה את הדברים במקומם,
מפרידה – ובכך מאחדת באמת.
