רעיון מעובד מתורת הרבי על פרשת השבוע, מוגש במיוחד בשבילך
פרשת שמיני פותחת ברגעי שיא רוחניים. לאחר שבעה ימים של הקמה ופירוק, מושלמת מלאכת המשכן. סוף סוף מתחילה עבודת הקודש. השכינה שורה, אש יורדת מן השמיים אל הקרבנות שעל המזבח, ועם ישראל מגיע לפסגות רוחניות. “וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם”.
בהמשך, מספרת הפרשה על מותם של נדב ואביהוא בני אהרון הכהן, באותו היום השמיני. “בקרבתם לפני ה’ – וימותו” על פי ההסבר הפנימי, מיתתם הייתה תוצאה של ‘בקרבתם לפני ה”. היו בהם השתוקקות וצימאון אדיר להתאחד עם ה’, עד שמרוב דבקות יצאה נשמתם מן הגוף, והם מתו, בהגיעם ל’כלות הנפש’.
הפרשה שמתחילה כל כך גבוה ונעלה – משנה כיוון לחלוטין, והנושאים הבאים נראים הפוכים לגמרי; חיות טמאות וטהורות, ועד להזהרה על אכילת שקצים ורמשים.
שקצים ורמשים… ‘נפשו של אדם קצה בהם’, אלו דברים מאוסים בטבע האנושי. מי שצריך את הזהרת התורה לבל יאכל אותם, אלה הם אנשים בדרגות הכי נמוכות. מה לזה ולפרשה העוסקת ביום כה נשגב, בו עם ישראל כולו נמצא בדרגות של קדושה עילאית?
התורה באה ללמד אותנו כאן יסוד חשוב. גם בדרגות הכי נעלות, בהם כבר זוכים להבין, להכיר, לכסוף לאלוקות ולחזות בגילוי השכינה, הצימאון והרגש אינם מספיקים.
לבניין הרוחני נחוץ בסיס של קבלת עול. היסוד הזה צריך להיות איתן תמיד, לא רק בתחילת הדרך, בדרגות הנמוכות. גם במדרגות הגבוהות ביותר, ללא קבלת עול עלול אדם להידרדר חלילה, וליפול מטה מטה, עד לאכילת שקצים ורמשים חס ושלום.
זהו הקשר בין ההזהרה המתאימה לדרגות הנמוכות, לפרשת שמיני העוסקת בדרגות הכי מרוממות.
גם בקומות העליונות של בניין עבודת ה’, של עבודה מתוך הבנה, טעם והרגשה – קבלת עול היא הבסיס הנדרש, עליה ניתן להוסיף נדבכים ולהתעלות. אי אפשר לדלג על קבלת עול, אשר מעמידה ומייצבת את הבניין כולו, לבל יימוט.
(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ’ 227)
