מילים על תעתועי השליטה | הגברת הראשונה
היא נכנסת בדלת, ואני מציינת לעצמי את מראה המותש. עייפה כנראה, אני מהרהרת. מעניין מה קרה השבוע.
עיניים מוקפות עיגולים כהים. ממצמצת. משני צידי האף הודגשו שני קוים שיורדים מטה, ומשווים לה מראה זועף- מה.
לרוב היא אישה מלאת אנרגיות. הלבוש תמיד מאורגן בהקפדה. מותאם. טעם יקר. מאופרת. לא יפה- איזשהו חוסר ארגון בתווי הפנים. מרחק גדול בין העיניים הקטנות והחדות שמעניק להן מראה ערמומי מעט. עם זאת פה נדיב ורחב. נעימה מאד תמיד. ואיתי, למרות הקשיים שהיא מדווחת עליהם בחוץ, היא בשליטה, תמיד קוהרנטית.
הרהרתי בכך לעיתים, בפער הזה.
איך אפשר להסביר שאישה שגונבת מחנויות ומבן זוגה תהיה כל כך נעימת שיחה? כל כך רגועה? כל כך מבינה? חדורת מטרות, מלאה שאיפות- חלקן רוחניות, אפילו.
אני נזכרת בפגישה הראשונה שלנו, בה סיפרה לי בשלווה על הגניבות, על מצבי הרוח הקיצוניים והמשתנים. על הצורך לשלוט באחרים- צורך עז, לא מתפשר- ועל הקושי לשלוט בעצמה.
“זה מפריע לך”? שאלתי, “היית מגיעה לטיפול אלמלא איימו עליך בתלונה על גניבה”? היא מתבוננת בי בעיניים צרות ופיה נקפץ לקו דק, בטרם השפתיים מתרחבות בחיוך מאולץ והיא מודה “לא”.
“אז זה לא מפריע לך” אני פוסקת. והיא מתלבטת בינה לבינה ולבסוף עונה בשפיפות. נכון.
מי שמנסה לשלוט באחרים סופו שלא ישלוט בעצמו, אני נזכרת באמירה חכמה של אחד המרצים מתקופת לימודי.
האמנם היא לא שולטת בעצמה? אני תוהה לעצמי ומסתכלת עליה שוב. האמנם זו היא? מתקשה בשליטה?
העברתי כמה וכמה מפגשים בתהייה הפנימית הזו, וגם שיתפתי אותה. מי היא חווה? פתיינית ומניפולטיבית שנוטלת לעצמה תפוח לא לה או אישה תמימה שנופלת במלכודת רגשית כלשהי? אולי גם וגם.
בפגישה הראשונה סיפרה לי חווה את סיפורה בכנות נוגעת ללב. היא אישה נשואה, אמא לחמישה ילדים, בת 28. רואת חשבון שכירה במשרד המעניק שירותים למוסדות תורניים. הגניבות התחילו כבר בילדותה אך אף אחד לא “עלה” עליהן אז ולפיכך זה המשיך. “למה את גונבת, בעצם”? אני מקשה. והיא מהססת. מחייכת חיוך נבוך על גבול הבושה, ואני פתאום מרגישה כמו מציצנית. חדרתי למקום לא לי. שטח פרטי. “כל פעם שהייתי לחוצה הייתי גונבת” היא מתוודה “או כשהרגשתי שאף אחד לא שם לב אלי”. ואז היא מזדקפת, שוב מחייכת חיוך בטוח של אשת מקצוע היושבת מול לקוח ואומרת “אז ספרי לי עליך” והרגע הזה בו ראיתי את חווה האמיתית, נמוג.
אחרי שלוש ארבע פגישות בהן אני חווה את המעברים הרגשיים, הפערים, הנוקשות חסרת הפשרות בשליטה, התקפי הזעם שהיא ובן זוגה חסר האונים מתארים, אני שולחת את חווה לפסיכיאטר שעובד אתי והיא יוצאת ממנו עם אבחנה מפוארת. הפרעת אישיות עם מרכיב היסטריוני.
אז זה מה שיש לך? אני שואלת את חווה בסקרנות בפגישה הבאה. הפרעת אישיות היסטריונית? את מזדהה עם זה?
חווה, שקיבלה מהפסיכיאטר הסבר מדוקדק עם התוויה לטיפול תרופתי שאינו משתמע לשני פנים לעמידה בפני דחפים מבינה בדיוק על מה אני מדברת. היא מתמרדת ואומרת לי “אני אוכיח לכולכם”. “אני יכולה לשלוט בעצמי”.
“איך את יודעת”? אני תוהה, והיא עונה “אני יודעת, כי אני רוצה לא לשלוט בעצמי! אם אשלוט, לא אקבל את כל מה שאני מקבלת, ובעלי לא ייתן לי את כל מה שאני רוצה….” “אז זה או את או הוא”? “כן” היא עונה. “ככה זה, או שאני אתפוס אותו בגרון או שהוא. ככה זה אצלנו”!
אני מסתכלת על חווה בהרהור ובהערצה. איזו וורבליות מדהימה! איזו אבחנה! ועם זאת, אני כבר יודעת בדיוק לאיזה סוג בן זוג לצפות, לכשיגיע. ואני מרחמת עליו בלבי, אבל מבינה שגם לו יש עבודה לעשות. אותו אדם הראשון, שבביתו תמיד אחרון.
למה את ככה היום? אני שואלת. מה קרה?
חווה כמעט בוכה.
מה קרה? אני דוחקת בה. ספרי! והיא מתחילה לספר. מהר. הקוהרנטיות והשלווה נעלמו כליל ונשאר צורך דוחק לפלוט, להקיא, להשתחרר. זו הפעם הראשונה שאני רואה את חווה נסערת באמת “נקודת מפנה” אני מהרהרת לעצמי. מפני שהיא לא משתוללת. היא כואבת, ככל האדם.
מסתבר, שחווה הלכה הביתה עם החלטה נחושה לשלוט בעצמה, אך לא לשלוט באחרים. ובמשך שלושה שבועות ארוכים, מתמשכים, מלאים עבודה עצמית היא יצרה שינוי. עבודה סיזיפית. מכאיבה. בשתיקות קודרות, בנשיכת שפתיים. ובמשך כל הזמן הארוך הזה לא היו התפרצויות זעם, זריקת חפצים, גניבות. ואז- הגיע התסמין הגדול מכולם עבורה, שחווה לא ידעה דוגמתו ולא הבינה כיצד להתמודד עמו- הקונברסיה.
הפרעת המרה (קונברסיות)
הפרעת המרה שפעם נקראה היסטריה היא דפוס שבו מופיעים תסמינים כמו נוירולוגים של ליקוי תפקוד גופני כלשהו, או אובדן שליטה, בהיעדר כל פתולוגיה אורגנית. כלומר- אין כלום.
היום סבורים שהתסמינים הגופניים ממלאים תפקיד גלוי של תירוץ משכנע המאפשר לאדם להתחמק או להימנע ממצב מעורר דחק מבלי שיאלץ ליטול אחריות לכך. אבל גם (בגלל ההיסטוריה) ממשיכים להשתמש במונח המרה.
גם משתמשים במונח רווח משני, שבמקורו התייחס ליתרונות התסמין או התסמינים הנוספים מעל ומעבר לרווח העיקרי שבנטרול הקונפליקט התוך נפשי. באופן כללי משמש המונח לציון כל נסיבה “חיצונית” כגון פיצוי כספי העשויה לעודד את שימור המגבלות.
הפרעות ההמרה היו בעבר שכיחות יחסית בחיים האזרחים ובמיוחד בחיי הצבא.
בדרך כלל הופיעה הפרעת ההמרה בתנאי קרב מעורר דחק חמור במיוחד ופקדה גברים שבחיים הרגילים נחשבו ליציבים. הדבר גרם לכך שהחיילים קיבלו שיתוק ברגלים (למשל) ודבר זה אפשר לחייל להתחמק ממצבי קרב מעוררי חרדה מבלי שיכונה פחדן או שיועמד למשפט שדה.
כיום הפרעות ההמרה הם רק כ 1-3 % מכלל מקרי ההפרעה המופנים לטיפול בשירותי בריאות הנפש.
יתכן שזה בגלל שיש עליה ברמת התחכום שלנו באבחון הפרעות רפואיות ופסיכולוגיות ואז הפרעת ההמרה מאבדת כנראה את תפקידה ההגנתי כי אפשר להוכיח בקלות שאין לה בסיס אורגני.
אפשר לחשוב על התמונה הקלינית של ההמרה בשלושה סוגי תסמינים: תסמינים חושיים, תסמינים מוטורים, ותסמינים קרביים.
(מתוך אתר או”פ)
עכשיו חווה כבר מדברת בין יפחה אחת למשניה.
“בליל שבת האחרון, אחרי כל ההכנות לשבת, הדלקת נרות, וכל המתח לקבל שבת בלי התפרצויות זעם שכבתי על הספה לנוח קצת. נדמה לי שנרדמתי”. חווה משתהה קצת ופניה מתקמטות, בזעם, בהשפלה. היא מנסה לעצור את עצמה ואני מכינה את עצמי להתפרצות, אבל זו לא מגיעה, וחווה ממשיכה. “מיד כשבעלי הגיע, ניסיתי לקום מהספה כדי להצטרף לקידוש. אבל… לא תאמיני. לא הצלחתי לקום, והפנים שלי, הידיים והרגליים שלי התחילו לזוז בכל מיני תנועות משונות”… אני מתבוננת בחווה בסקרנות מקצועית שאיני מצליחה להסוות כראוי, ” זו קונברסיה”? “כן”! זועקת חווה, כשהדמעות מתייבשות על לחייה, ששני כתמים אדומים עזים מופיעים עליהם. “אז מה עשיתם? מה קרה הלאה?” “בעלי נבהל מאד כשראה את כל המופע הזה, מיד הזמין אמבולנס ונסע אתי ישר לבית הרפואה. כשהגענו לשם והרופא התורן ראה אותי, הוא כנראה הבין מיד מה הבעיה ושלח אותי למיון פסיכיאטרי. ושם….” חווה מליטה עיניה בכפות ידיה, בדיוק כמו באותה הדלקת נרות אחרונה בלתי נשכחת לאחריה התחיל הכל, ומציצה אלי, כמו ילדה קטנה, מבין אצבעותיה. “שם הסבירו לי שזה כלום. שהגוף שלי מבטא משהו שהנפש שלי רוצה להשיג”.
“מה הנפש שלך רוצה להשיג?”
חווה מתבוננת בי בעיניים עמוקות והשלווה חוזרת וממלאה אותן. “הנפש שלי החליטה שאם אי אפשר להשיג שליטה דרך גניבות והתפרצויות זעם, היא תשיג אותה דרך קונברסיות”.
שתינו יושבות ולוטשות מבט זו בזו. ואז אני מתנערת, ואומרת לה:
“אוקי. אני רוצה לראות את זה”.
חווה נבהלת. “כאן? עכשיו? מה את חושבת שזה בא בהזמנה?” וגם “אני רוצה שתלמדי אותי להפטר מזה ולא איך ליצור את זה!” רואים שהיא נרעשת ממש, היא מעולם לא איבדה עשתונות לידי. לעשות כאן דבר כל כך משפיל? לדמות כשל נוירולוגי שבעצם אין מאחוריו דבר? אבל אני מתעקשת, וחווה נשכבת על שלושה כסאות שצירפנו למעין מיטה מאולתרת, ואני מנחה אותה בכניסתה להרפיה עמוקה, מבורכת. חווה נושמת עמוק, הצלעות שלה עולות ויורדות בקצב הנשימה. ידיה מונחות על בטנה, עיניה עצומות ונהרה מתפשטת על פניה. אני מתבוננת בה בשקט, נושמת עמוקות יחד איתה וכשאני אומרת לה בטון נמוך ורגוע את המילים “ועכשיו, את יוצרת את הקונברסיה”…. זה קורה.
ואני בשוק.
כאן מול עיני, בחדר הקטן שלי, שוכבת חווה. אותה חווה חזקה ושולטת שאני מכירה כבר תקופה. פניה כולן משנות צורה. הגבות קופצות. הפה מתעוות לכיוונים שונים. העיניים מרפרפות, הלחיים מפרפרות. ידיה ורגליה רועדות. כל כולה נראית חסרת שליטה לחלוטין.
מראה ביזארי מזה לא ראיתי מימי.
אני מתיישבת לידה. נוטלת את ידה הרועדת בידי, שגם היא קצת רועדת ממתח. ואני מיישרת את אצבעותיה בחיבה ואומרת לה. “חווה. אני מחזיקה אותך. הנה אני לוחצת עכשיו על האגודל שלך. והנה האצבע. והנה האמה. והנה הקמיצה. והנה הזרת”…. “ועכשיו, חווה, כשאני לוחצת על האגודל, את תרימי אותו מעט”. אני מסתכלת ופי יבש. חווה מרימה את האגודל. אני חוזרת על הפעולה עם כל האצבעות, וחווה מצייתת. אחת, אחת. אני עוברת לידיה, לרגליה, לפניה. מבקשת ממנה לעשות תנועות והיא חוזרת אחרי בהקפדה. עושה הכל.
אבל עדיין, חווה ממשיכה להפעיל את הקונברסיה, וכל גופה מתעוות.
אני מסתכלת על השעון. השעה שלנו עומדת להסתיים.
אני מתבוננת בגופה של חווה שרוקד כל כולו על שלושת הכיסאות שהצבנו, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות הלאה.
אני אומרת “חווה, זמננו תם, ואת צריכה ללכת”…
כלום.
אני אומרת “חווה, את שומעת אותי”?
כלום.
אני מתבוננת בחווה והייאוש עולה בלבי. אני מקללת את טיפשותי, את תמימותי. מה חשבתי לעצמי בכלל? מה אעשה עכשיו? אזמין אמבולנס ואסע אתה למיון פסיכיאטרי? ומה עם כל המטופלים שאחריה? השיטה מוכרת, אך אולי לא הייתי צריכה להשתמש בה עכשיו?
אני מספידה את עצמי ורעיונותי הנועזים, הנלוזים.
ונשמעת דפיקה על הדלת. המטופלת הבאה.
אני אומרת לחווה בקול סמכותי שאינני יודעת מנין הגיע “חווה, המטופלת הבאה הגיעה. אני עכשיו מחזיקה את ידייך וסופרת עד שלוש, וכשאני מגיעה לספרה שלוש את קמה”.
“אחת! שתיים! שלוש!”
והיא קמה.
שתינו המומות.
הידיים שלי רועדות ואני יודעת שאין לי שום סיכוי לקבל אף אחד עכשיו, אחרי החוויה המטלטלת הזו. אני פשוט לא מסוגלת.
וחווה, חווה מתבוננת בי בדמעות, בהקלה שוברת לב, ואומרת “את ראית את זה? ראית? אני באמת שולטת!! אני יכולה!”
והיא קמה. מנגבת עיניים. לוקחת את התיק ויוצאת. לבי הדופק מלווה אותה.
ומאז, ועד היום, אין יותר קונברסיות, ואין יותר גניבות. ואין התפרצויות.
וחווה יודעת שהיא יכולה לשלוט בעצמה. ולא יכולה לשלוט באחרים.